מבול

ריין

אני רואה במטושטש כשאני שומעת מישהו קורא בשמי. תווי פניו של דיימן מתחדדים אל מול עיניי.

"בתה של עמנואל כאן. את רוצה להמשיך לנוח?". אני נשענת לאחור על המרפקים.
"לא, אני אבוא. תן לי עשר דקות".
"את בטוחה?".
"כן".
"בסדר, אם כך". ואפילו באפלוליות יכולתי להבחין בעיניו המשחירות.

אני ניגשת לתיבה ובוחרת בשמלת צמר חומה פשוטה ואריג תכול-ירקרק כדי שאוכל להתחמם בצינת הערב. מסרקת את השער וקולעת שתי צמות קטנות מכל צד של הראש.

בבועתי במראה הקטנה שתלויה על הקיר מראה סימני עייפות והצלקות הקלושות שעל פניי זורחות לעיניי.
קרטר, דיימן והשומרים עומדים בפתח הבית ולצדם עומדת הנערה עם השער האדום. נראה שהיא אינה מרוצה מהסידור הזה. דיימן מאותת לי להצטרף.

"נשלחתי לקחת אתכם אל המדורה, השם שלי הוא לונה אבל בבקשה אל תקראו לי בכלל".
היא מתחילה ללכת ואנחנו אחריה. אני צועדת לצדו של קרטר.
"איני יודעת מה אתך אדוני הנסיך אבל אני כבר מחבבת אותה".
"אני חושש שכך משום החוצפה המשותפת לשתיכן".
"אתה רק מאוכזב מכך שהיא אינה מתרשמת מהתואר שלך".
"ייתכן". הוא מסתיר חיוך קטן. "אנחנו עדיין צריכים לסיים את שיחתנו הקודמת".
"ומה אם אני לא מעוניינת לנהל את השיחה הזו?".
"אני חושב שאוכל לשחד אותך". אני מסתכלת בו במבט תמוה.
"עוגיות". אני עוצרת ומביטה ישר אליו.
"אני לא אתפתה".
"מובן שלא".
"אני רצינית". הוא מתכופף ולוחש באוזני.
"גם אני. מאוד". אני חובטת קלות בידו.
"יכולתי לכלוא אותך על כך".
"אבל לא תעשה זאת".
"לא שקלתי את האפשרות אף לא לשנייה".

לונה מובילה אותנו לעבר רחבה בה בוערות שתי מדורות, סביב אחת גברים וסביב השנייה נשים.

"אתם חמשתכם צריכים ללכת לשם". היא מכוונת אותם לעבר מדורת הגברים.
"ואת באה איתי". היא אוחזת בידי חזק ומושכת אותי לעבר קבוצת הנשים. עכשיו באור אני יכולה לבחון את פניה טוב יותר. שיערה האדמוני בער בארגמן כשהלהבות ריצדו על פניה ועיניה הירוקות ברקו כשהיא הביטה בי בריכוז.