מבול

ריין

כי עכשיו אני מורדת. ומשהו בתוכי מבועת. אך גם מתרגש בחרדה סגולה בוערת.

כבר כמה שעות שאני בוהה בחשכה. והתודעה שלי מלאה במחשבות מעורפלות. והידיעה שאני מוכרחה לדבר אתו משתלטת על הכל.
אני על הרגליים כי אני חייבת. אז אני הולכת לסלון. כי אני מניחה שהוא לא ישן.
אבל אני טועה. גופו הארוך מוטל על הספה. והספר שלי פתוח ושעון על חזהו, העולה ויורד בקצב אחיד. הכתמים תחת עיניו הבהירו. הוא עמד במילתו. משונה.

כנראה שאאלץ לדחות את השיחה. התיישבתי על הספה המאונכת לזאת ששכב אליה. מביטה בו. שיערו הכהה בעל הגוונים הבלתי אפשריים התארך במקצת ונשמט על מצחו. הריסים שלו היו כהים מאוד והטילו צל על עצמות הלחיים הגבוהות שלו. הגבות שלו. זיכרון עמום ניסה להשתחרר מהבור שבמוחי. ניסיון שווא. כמה נמשים היו פזורים מתחת לעיניו. ידיו המחוספסות מעט, אחזו ברפיון בספר. עיניו החודרות היו עצומות. לרגע השתוקקתי שיביט בי. דחף נואש. נגעתי קלות בידו והוא מלמל משהו. אצבעותיי החליקו על בליטות העצמות בכף ידו והוא אמר זאת בשנית.
הוא אמר את שמי. וזה הרגיש כאילו כלום לא קרה.

וסוף סוף יכולתי להירדם. וכעסתי על עצמי על כך. שאני זקוקה לו בצורה כזו.