מבול

ריין

"שלום פרא." אני בתורנות מטבח, נעשיתי טובה בזה, רק אני, לבד, בשקט.
מלבד ג'ונתן, הוא מתעקש שאקרא לו ג'וני.
אני לא רוצה לקרוא לו בכלל.
כרגע אני חותכת ירקות למרק, הסכין מחליקה במהירות על הקרש המאולתר.
"תיזהרי עם הסכין הזה, מישהו עלול להפצע." אני מסרבת להביט בו, קולו מרתיח אותי.
"האדם היחיד שעלול להיפצע הוא אתה." אנחנו נמצאים בתוך מערות האבן, הכוחות שלי מנוטרלים כאן, אבל נעשיתי צלפית טובה.
ג'ונתן יודע זאת, הוא שימש לי כמטרה.
"את לא באמת שונאת אותי, למעשה אני מאמין שאת די מחבבת אותי, את פשוט מסרבת להודות בכך." אני מרימה אליו את מבטי.
"אני שונאת רק שני אנשים, אותך אני לא סובלת." כשהוא מגחך שפתו העליונה מתרוממת מעט וחושפת שיניים צחורות.
"ומיהם שני האנשים המקדימים אותי, אם יורשה לי לדעת?" הוא לא מתקרב, הוא חושש לאבד איבר חיוני, ובצדק.
"לא יורשה לך לדעת." הוא מפלבל בעיניו, תנועה המזוהה איתי.
"קדימה פרא, תזרקי לי איזו עצם." אני מרימה את הירקות בשתי ידיי ומעבירה אותם לתוך סיר מבעבע.
"אתה בלתי נסבל."
"זה לא נכון, את מחפשת מישהו להאשים בכך שהשומר שלך נטש אותך ומעדיף להסתכן במוות מאשר להיות בחברתך." הדם שלי מבעבע כמו המים בסיר.
"מה אתה יודע על חיי?"
"שום דבר, משום שאת מסרבת להפתח בפניי, בפני כולם, את מתנשאת ומרגיזה."
"אתה טיפש, ג'ונתן, טיפש יותר משחשבתי שאדם יכול להיות." עיניו בוערות, הוא מתבונן בי בשטנה. לי לא אכפת.
"אין לך שום מושג, נכון?" אני מבולבלת, אך לא נותנת לו להבחין בזה.
"את לא יודעת מי הוא באלפייר, נכון?" איבדתי פעימה אחת, מה הוא יכול לדעת?
"ואת חושבת שאני טיפש."
הוא יוצא ואני אחריו.
"מה אתה יודע עליו, איך?" חיוך זחוח עולה על פניו מלאות הנמשים.
"תשכנעי אותי לענות לך, תתנצלי." אני מרגישה את הדופק שלי מואץ, סומק עולה בצווארי.
"אני מתנצלת."
"ג'וני." אני חושקת שיניים.
"ג'ונתן." הוא סופק כפיים.
"זה יספיק, אני לא מבין איך לא הבנת את זה בעצמך, את לא טיפשה, הרי הוא ברח רק כדי לא לפגוע בך שוב." המחשבה קופצת כל כך מהר שאני לא יכולה לעצור אותה.
"דיימן."