מבול

ריין

"ברצונך לעלות על הסוס?". הוא שאל באבירות.
"לא".
"לפחות תביאי לי את התיק שלך". הצמדתי אליי את התיק.

בדרך כבר לא היו מכשולים כעת והעצים הידלדלו. הארמון נראה באופק. עצום בגודלו בעל מגדלים וצריחים לבנים וגבוהים שהתנשאו מעלה. חומה גבוהה הקיפה אותו ונשאה את סמל המלוכה שהתבהר ככל שהתקרבנו.

* * *

דלת הארמון נפתחה ושני אנשים יצאו ממנה, גבר ואשה. הגבר היה גבוה בעל שיער מאפיר והזכיר את קרטר, אותן עיניים אפורות חודרות, חבוש כתר זהב וחגור נדן של חרב למותניו ואילו האישה הייתה צעירה יפהפייה בעלת שיער שחור ונזר זהב בראשה גם לה היה דמיון כלשהו לא ברור לקרטר, צביטת של היכרות עברה בי.
"בן". קרא האיש והנהן לעברינו, עיניו העצובות הופנו אלינו, הן התעכבו עליי לרגע והמשיכו הלאה. האישה הנהנה אלינו וחיוך חד הסתמן בקצה פיה. הצטמררתי.
"אלו הם הוריך?". הייתה זו שאלה חסרת טעם.
"כן", הוא נאנח, "כדאי שניכנס". אמר וכיוון אותי אל הדלתות.
עברנו בהן ועיניי לא הפסיקו לזוז כדי לבחון את הסביבה, טרקלין האבן המפואר, חפצי האומנות הרבים, פסלי השיש, גרמי המדרגות והמסדרונות הארוכים.
"בואי". חזר.
"בסדר, אני לא זקוקה לחזרה". הטון בו דיבר הרתיח אותי.

עלינו במדרגות, נזהרתי שלא לגעת בכלום ולא ללכלך אותן והמשכתי אחרי קרטר במבוך המסדרונות, בוחנת דיוקנאות של בני מלוכה עיניים סקרניות שנעוצות בי, בוחנות כל פרט בי, כאילו כדי להוכיח שאיני שייכת לכאן.

המשכנו עד קצה המסדרון ופנינו ימינה אל גרם מדרגות נוסף, שהוביל את קבוצת דלתות. קרטר הוביל אותי אל דלת עץ בהירה ומהודרת בקישוטים עדינים לבנים.
"זהו חדרך החדש".
"לא יכולת פשוט להביא אותי אל ארון פשוט וזהו?". הרגשתי לא בנוח להיות אסירת תודה, בהתחשב בכך שתפקידי הוא ליטול את חייו.
"את מתכוונת תודה?, זה לא כל כך נורא, אמנם זה לא מערה מלאת טחב עם חתיכות בדים שאת יכולה לישון עליהם אבל תגלי שמיטת אפריון זו חלופה לא רעה". תשובה מתחכמת עלתה לי על הלשון אך משהו מנע ממנה לצאת.

התבוננתי סביב, החדר היה ענק, הייתה בו מיטת אפריון גדולה מעץ כהה עם כיסוי בצבע ארגמן וכילות לבנות. לידה עמדו שתי כורסאות לבנות ושולחן קטן ביניהן.
ארון גדול ולבן ניצב ליד הקיר. ובנוסף, שידה וגם שולחן עם מראה.
הייתה שם גם דלת נוספת שהובילה לחדר קטן יותר עם אמבט חרסינה, עמוד מגבות, ושולחן טואלט. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שלא מגיע לי להיות שם.

הדבר הבא שאני זוכרת היה שנפלתי, הרגשתי שמישהו אוחז בי וניסיתי להתנער ממנו ללא הצלחה.
איבדתי את ההכרה.

וכשהתעוררתי הראש ראשי הלם בכאב, הבטן שלי התהפכה וראיתי מולי כמה זוגות עיניים הנועצות בי מבטים.
עיניו האפורות של קרטר ועוד שני זוגות שלא הכרתי.
נעצתי בהם מבט זועם בחזרה ולצערי הסמקתי במבוכה.
"מה קורה כאן?".
ניסיתי לדבר בנימה עניינית אבל רעד נשמע בקולי, עיניי החלו להתרוצץ במאמץ למצוא את המגפיים עם הפגיון.
"התעלפת, גבירתי". ענה לי גבר גבוה עם שיער דליל. לא יכל להיות טוב יותר.
"חוששתני שהבחנתי בכך, סלח לי, אך מי אתה?".
שאלתי בהיסח הדעת.
"שמי הוא אדמונד, ואנוכי מרפא בארמון הזה".
הן היו למרגלות המיטה, הפגיון היה במסתור בתוך הסוליה, נשמתי לרווחה, רציתי לגרום להם לעזוב במהירות האפשרית.