מבול

ריין

החשש הפך לאימה טהורה הפוגעת כמו איבר קטוע.
"איך אפשרת לו לעשות זאת? זה לא היה התכנון, דיימן היה צריך להפגש איתי כאן." אני אאבד גם אותו.
"הוא הציע את עצמו, חסרים לנו חיילים וזו הייתה הבחירה הנכונה."
"היא תרצח אותו, הוא הקריב עצמו למוות." עיניה של לונה סוערות.
"הוא ידע זאת, הוא עדיין יודע זאת, דיימן עושה את זה עבור הממלכה, עבור האזרחים ועבורך, אל תבזבזי את ההקרבה הזו." שנאה וטינה מתחלפות בעורקיי כמו להבות אש.

האנשים היקרים לי מתרבים וכמוהם כך גם האבידות.

"את חושבת שאת מכירה אותו?" אני מהנהנת לשלילה, אני לא מכירה אותו, לא כמו שצריך, אבל אני יודעת שהוא דומה לי מספיק, ושהוא יקר לי.

"אני יודעת שאם הוא לא יהיה, כבר לא יישאר מי שידע מי אני."
"ומה לגבייך?" היא שואלת ואני מחייכת במרירות, כי פעם יכולתי לענות על השאלה הזו בקלות, לא עוד.

"אני כבר לא בטוחה מי אני, אם משמידים את כל העקבות, את כל טביעות האצבעות, נשאר מישהו?"