מבול

ריין

לא נהרגתי
הגן נמצא בדיוק מתחת לחלון שלי,  מתחתיי ותודות לכוחות הטבע המקוללים שלי הצלתי את עצמי. בקושי.
הבטתי בדיימן מוציא את הראש החוצה מהחלון ומתבונן מטה, הטיתי את ראשי.
הוא נעלם. גיליתי שנשכתי את שפתי התחתונה עד זוב דם.
מחיתי אותה בשרוול החולצה ונעמדתי, דיימן הופיע לידי.
"אתה מהיר".
"את עדיין בחיים".
"ובכן, כן". הוא שתק, עיניו בוחנות את גופי, מחפשות פציעות, חבורות חדשות.
"אני בסדר". הוא הרים גבה בפקפוק. "באמת, אני בסדר, רואה?". הסתובבתי במקומי, מותחת את ידיי, מראה לו שאין בי שום פגע.
"השפה שלך מדממת".
"כבר היה לי פצעים גרועים מזה". למעשה עדיין יש לי. התחלתי ללכת לכיוון הדלת המובילה לטירה, לכיוון החדר שלי, הואן הלך בעקבותיי.
"הנסיך חזר, אם את מעוניינת לדעת". הנהנתי בשקט. הראש שלי כאב. עיסיתי את רקותיי בעדינות. ונשכתי את שפתי שוב.
"את מחמירה את זה". הוא אמר והניח אצבע על שפתי, היא נצבעה באדום.
"זה לא כואב". בטני התכווצה.
"כדאי לחבוש את זה". נכנסנו לתוך החדר והוא הוביל אותי לתוך חדר האמבטיה, דיימן הרטיב מטלית במעט מים וניקה את הדם משפתי, נשפתי את האוויר מריאותיי ועצמתי את עיניי לרגע מנסה להתעלם מדקירות הכאב בכל גופי.
הוא הוציא גלולה מאחת המגירות.
"זה יעזור, נגד הכאב". הוא הושיט לי את הגלולה ומזג לי מים לכוס, נטלתי את הגלולה ובלעתי אותה יחד עם המים, הקלה התפשטה בראשי, הכאב החל לשכוח.
"אולי אתה לא שומר נורא שכזה אחרי הכל". הוא השתתק אבל ראיתי צל של חיוך אורב בקצה שפתיו.
הוא הסתובב, זינקתי על גבו והוא קרס בהפתעה.
"ניצחתי". נעצתי בו מבט. הוא חייך.

המותן שלי החלה לשלח דקירות כאב לכל חלקי גופי, נשמטתי מגבו על הרצפה והתחלתי לרעוד.

חיוכו נמחק, הוא קם במהירות ומשך שמיכה מהמיטה ועטף אותי בה, חום החל ללחך את גופי, חום שלא נבע מהשמיכה, הרעידות נפסקו.
"את עדיין בטוחה שאת בסדר?". דיימן שאל בחצי הומור, קמטי דאגה דקיקים חצו את מצחו.
"אני אהיה בסדר, אני רק צריכה להתחמם ואני אהיה בסדר". קמתי והידקתי את השמיכה לגופי. מעדתי לתוך המיטה וכיסיתי את עצמי בכל השמיכות, שקעתי תחת משקלן.
"אתה יכול להביא לי את הספר שלי?". הוא הושיט לי אותו.
הרגשתי בחבורה שהחלה לגדול מאחורי ראשי, דיימן שם לב לזה.
"את מועדת לפציעות, כמה צלקות יש לך?".
"שש עשרה". צלקת לכל אחת משנותיי. הצבעתי עליהן, אחת מעל הגבה, זעירה ולבנה.
אחת על המצח בקו היער, על הלחי, מזוגגת כמעט בצורת כתר. שתיים מעל השפה העליונה, עוד אחת מתחתיה. שתיים על קו הסנטר, על מפרק כף הרגל. אחת נוספת על גב כף היד. על המרפק, על הברך. על הצוואר, על הכתף היכן שקרטר ירה בי.
על האמה. עיניו החזירו לי מבט ונצצו כמעה ופניו התקדרו כשהחוויתי בידי על האמה.

"אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה בכלל".
"זה ההלם, יש פה רק חמש עשרה". הנדתי בראשי. עשויה זכוכית. כמעט ומנופצת. 

"את חזקה יותר משחשבתי". היה הדבר האחרון ששמעתי אותו אומר לפני ששקעתי בעלטה. זו הייתה גלולת שינה.