מבול

באלפייר

שיקרתי, מובן שהיא לא תהסס להשתמש בי שוב, היא מעולם לא הפסיקה.
אני נשק.
הייתי יכול להרוג אותה. הדם שלי געש, הקשת הייתה מתוחה.
הייתי צריך להרוג אותה, אולי אז היו ייסוריה מסתיימים ולא הייתי מפחד כל כך.
עקבתי אחריה, אחרי הריח שלה, גשם ופרחי אדמונית.
החתך לאורך בית החזה שלי צרב.
היא ישנה, מוסווית בין העצים, רגליה הצנומות נשענות על הענפים.
הסתובבתי במהירות, מותיר אדמה הרוסה מאחוריי.
מוכרח לחזור.
שאם לא, ייתכן ותהיי זו נשימתה האחרונה.