מבול

ריין

   "מי עשה את זה?". אני חוששת מהתשובה. כי עמוק אני יודעת. יודעת טוב מדי.
"אנשי המלכה".
"המלך". אני מתקנת אף שהיא צודקת. צודקת להחריד.
"המלך אינו שולט יותר. כולנו יודעים זאת. המלכה שולחת את חייליה אלינו כדי שלא נתמרד. שנפחד ולא נתקוף". היא מסתובבת ועיניה הירוקות בורקות. בדמעות שאני לא מסוגלת להזיל. וקולותיהם של הנשים סביבי מתחזקים במילות השירים הנישאות באוויר הקר.
"את מוכנה להצטרף למאבק?. את מבינה כמה זה חשוב?".
מה אתם מתכוונים לעשות?. אני שואלת אותה במוחי כי הממשות של השאלה חורכת אותי. לונה מחייכת חיוך מריר.
"ננסה למנוע ממך להרוג את הנסיך, נאמן אותך ואת השומר שלך, שאני מניחה שיצטרף אחרייך. נלמד אתכם כל מה שצריך". האם דיימן אכן יצטרף?. אני לא בטוחה. לא בטוחה בכלום יותר.
"ומה אם הנסיך?". אני דואגת לו ומסרבת להכיר בכך. לונה מבחינה.
"את לא מתכוונת להרוג אותו, נכון?". הבטתי בה ברצינות ובקרירות.
"לא".
"טוב. גם אנחנו לא. המטרה שלנו היא להדיח את המלכה. לא את הבן שלה".

"אני אתכם". היא מחייכת חיוך קטן ועצוב בחושך. ואני מעזה במחשבה זעירה. לקוות.