מבול

ריין

"חשבתי שתהיי יותר מרשימה". היא מפטירה כעבור כמה דקות של בדיקה דקדקנית.

"ואני חשבתי שתהיי פחות עוקצנית בהתחשב בעובדה שאינך מכירה אותי, אך נראה שאף אחת מאתנו לא קיבלה את מבוקשה".
"איני מכירה אותך אבל אני יודעת מה את".
"מה אני?, סלחי לי אבל אני לא חפץ". לונה מביטה בי ומגלגלת את עיניה.
"השמך הוא ריין, הנך בת שבע עשרה".
"את הפרטים הללו כל אחד יוכל להגיד לך". מלבד שנות חיי. היא מחייכת חיוך קטנטן.
"את מסוגלת לשלוט בטבע". אני מסרבת להיבהל.
"עם מי מהם ניהלת שיחה?, השומר שלי או שמא עם הנסיך?". העלבון נראה בפירוש על פניה.
"המלכה ציוותה עלייך להרוג את הנסיך". אני עוצמת את עיניי ובוהה בחשכה. משפט אחד שמתאר את הסיוט שחיי הפכו להיות. אני מתנודדת לאחור וידה של לונה מייצבת אותי. אני מביטה בה במבט קפוא.
"איך את יודעת?". שלוש מילים מסוכנות.
"אני מסוגלת לקרוא את מחשבותייך".
"את יכולה לעשות מה?".
"כמובן שגם את של שאר המחשבות של שאר האנשים מלבדך אבל כרגע, את שלך". הלב שלי קפא.
"את.. מפלצת". המילה נורתה מפי וערפלה את החלל בינינו, כאילו מחכה לתגובה. פניה של לונה התקשחו.
"אם כך גם את".
"לא!". כמעט וזעקתי. "אני לא בחרתי בזה, לא רציתי בזה".
"כמעט והרגת בזה". היא מסננת בין שיניים חשוקות.
הרגשתי בעקצוצים מאחורי עיניי. זה נכון. אני עיוות. תועבה. יכולתי לשמוע קולות צועקים לעברי. הסתלקתי במהירות למקום אחר.

העבירו אליי כיכרות לחם חמימות אבל לא הייתי מסוגלת לטעום. כל סוג מזון העלה בחילה עמוק בבטני. לא יכולתי להישאר שם עוד.