מבול

ריין

"אמרתי לך לא לעשות את זה". דיימן עומד לצדי.

אני משחררת את שפתי מבין שיניי אבל ידיי עדיין קפוצות. הוא מפריד את ידיי ומנקה אותן עם חתיכת בד לחה.

"אנחנו צריכים לרדת". אנחנו.
אני מהנהנת בנוקשות ומניחה לו להוליך אותי הספר עדיין צמוד ללבי. הדם פועם בראשי.
 דיימן שותק. אני שותקת.
שדה הראייה שלי מתעמעם ומתחדד לחלופין. אני לא בטוחה שאני נושמת.

אני הולכת. אני הולכת. אני הולכת.
 נעצרת מול שתי כרכרות. דיימן מתקין את התיבה במקומה על הכרכרה. הוא פותח את הדלת. הוא מרים אותי ומכניס אותי פנימה. הוא מתיישב.
קרטר ייסע במרכבה הראשונה הוא אומר. הוראות בטיחות מגבוה הוא אומר. אני מהנהנת. קרטר בטח רותח על הסידור הזה. דיימן מושיט לי נד מים ואומר לי לשתות. אני עושה כמבוקשו וידי מתחככת בידו כשאני נוטלת ממנו את הנד. אני חוזרת לנשום ושותה.
"תודה". אני לוחשת. ועכשיו זה תורו להנהן.

כלי הרכב החל לנוע בנקישת פרסות הסוסים. השענתי את ראשי על זגוגית החלון הקרירה ואדי נשימתי ערפלו אותה.

"מה קרה אתמול?". אני שואלת כמעט ללא קול.
"את לא זוכרת". אני מסובבת אליו את עיניי.
"לא".
"מה את כן זוכרת?".
"רקדנו". הוא מרכין את ראשו.
"ומה עוד?".
"עיניים ירוקות, ננעצות בי כה חזק שזה כואב". הוא מסמן לי בעיניו להמשיך.
"בשר". אני מושכת את רגליי לחזי. "הרבה".
"התחלת לרעוד, נאבקת בי כשניסיתי לקחת אותך משם ומלמלת כל מיני דברים..". רק עכשיו שמתי לב לשריטה שעיטרה את פניו, הרמתי את ידי לגעת בה ודיימן תפס בפרק כף ידי.

"אני לא חבר שלך". הבטתי בו בדממה. עדיין אוחז בי הוא המשיך.
"את אינך יכולה לשפוך את לבך לפניי ולצפות שאבין, אינך יכולה לזרוק משפטים סתמיים לחלל האוויר ולצפות שאבין". הוא לא הרים את קולו אבל אחיזתו בי התהדקה, עיניו משחירות מרגע לרגע.
"אני לא מצפה שתבין, אם הייתי מצפה שתבין כבר היית מת. אם הייתי מצפה שתבין היית מכיר אותי. אם הייתי מצפה שתבין הייתי מבקשת ממך להרוג אותי". אני לוחשת וראשי כבד. הוא מחזיק בידי ואני נשענת לאחור על הריפוד הארגמני. אוחזת חזק בתליון. הוא מחזיק בידי ואני בוהה לחוץ. הוא מחזיק בידי ואני שוקעת. שוקעת. שוקעת באפלה.