מבול

באלפייר

אני בוהה בספר שלה, זה שנותר מיותם מאחורי הכרית בחדר שנטשה מאחור.

העבר שפילס את דרכו אל הדפים, כל מה שלא הייתה יכולה להכיל יותר.
כמוני.

אני משוכנע שהיא רותחת עכשיו, כשיודעת שלא אחזור.

אני הייתי האיום הקרוב ביותר ולפחות את זה הייתי יכול למנוע, גם אם לא את זה של טנבריס שדואגת לרענן את זיכרוני לגבי שלטונה.

שבוע חלף ממותו של המלך, ובכן ממה שנשאר ממנו.
מיד אחרי הלוויה נערכה הכתרתו של קרטר, עיניו של הנסיך נראו אטומות בעוד אמו מניחה את ידיה על כתפיו ומכריזה עליו בפני הממלכה כולה, ורק אני יכול לראות את הציפורניים שלה ננעצות בבד הגלימה כמי שרוצה לתלוש אותה ממנו.
היא גרמה לו לרצות להרוג את ריין כדי שישמידו זה את זה, אותי היא תשלח לשדה הקרב, למוות, היא איננה זקוקה לי עוד.

הספר תומן בחובו את מחשבותיה הסבוכות של ריין, מופיעות באיורים מדויקים בעיפרון.

הדפים מחליקים בין אצבעותיי, ריח הקלף מטשטש את קו החשיבה הרצוף שלי כשאני מגיע לאמצעו של הספר.

אל הזאב המדויק להחריד, אליי.