מבול

ריין

רעש הדלת הנסגרת הקפיץ אותי, הסתרתי את הספר מאחורי הכריות וניגשתי אל הדלת, מביטה החוצה. ראיתי את גבו המתרחק של דיימן בקצה המסדרון ומיהרתי לצאת אחריו. בדממה.
עוקבת אחריו עד סוף המסדרון הארוך עם הדיוקנאות המצמררים, האוויר היה דחוס ממתח. פניתי שמאלה בעקבותיו למעבר נוסף שבסופו גרם מדרגות.

הוא פתח דלת ונכנס לחדר חמים שמרכזו עמד פסנתר שחור ומבריק, על הקירות היו תלויים כלי נגינה. הצטנפתי לצד מפתן הדלת הסגורה, מציצה דרך חריץ קטנטן. דיימן התיישב ליד הפסנתר והחל לנגן, מנגינה עשירה ושופעת צלילים מתוקים.
הקסם החל לסחוף אותי וערפל את חושיי אבל הוא הפסיק בתו אחד חד וצורם. הוא צבט את גשר האף שלו בתסכול.
"אני יודע שאת שם". הוא קרא מעבר לכתפו. לא זזתי ונשמתי חרישית. "ריין, אני שומע אותך נושמת". התרוממתי ונשענתי על הדלת כשפניי לדיימן.
"למה?".
"ולמה את?" ענה בשאלה והסתובב אליי בתנועה חדה. כי אותך לא תוקף כאב קסום ואותי כן.
"אתה נוקם בי?". חייכתי בכאב.
"אני לא נוקם בך, בחיי ריין. את צריכה להפסיק לוותר לעצמך ולחייך בזחיחות כאילו את יודעת דברים שאחרים לא, להסתיר את עצמך, לסגור את עצמך בכוונה ולהנמיך, אני רוצה לדעת". זעם רתח בעיניי.
"אי פעם בחייך רק, בכית?, בכית בגלל שאתה חושב שאתה לא טוב מספיק, לאף אחד, בגלל שאתה לא ראוי לאהבה. אתה מצביע על כל החסרונות שלך, גורם לעצמך להאמין בזה. בכית בגלל שאתה לא יכול לעשות שום דבר כדי לקבל את האדם שאתה אוהב חזרה?, אתה חושב שאם תתלונן, אתה אנוכי, אז אתה נועל את זה בתוכך. אתה יוצר חיוך שקרי, מזייף אושר כל יום בחייך וכולם חושבים שאתה בסדר, אבל האמת היא, שאתה עייף מהכל ואתה מרגיש שאתה לא מסוגל יותר. האם אי פעם?".

בעיניים רושפות גצים הסתובבתי והתחלתי ללכת חזרה לחדר שלי, מרגישה במבול השוטף אותי, הרגשתי את ידו אוחזת בשלי.
"תעזוב אותי!" הוא מלמל משהו בזמן שהתנערתי ממנו ועליתי במדרגות כדי להגיע אל הדלת. נכנסתי במהירות למיטה, מעיפה מבט בספר שלי ובתנועה קלילה סוגרת אותו.
מקללת את דיימן בלבי, ניסיתי להירדם והתהפכתי שוב ושוב בחוסר נוחות. אילו הוא רק היה יודע שלמילים שלו יש כוח, שהוא נוטע בי ספקות. הוא לא מסתכל לי בעיניים. 

רציתי שזה יפסיק.