מבול

ריין

"את מודעת לכך שאני שומר על הנסיך, נכון?". דיימן שואל ומנסה להסיח את דעתה ממני.
"למעשה, אתה שומר עליה". היא מטה את מבטה אליי ועיניה הירוקות מחייכות.
"אני לא אעשה דבר שיפגע בנסיך". אני אומרת בהתרסה ושברון לב.
"זה לא מה שאנחנו מעוניינים בו. אחרת כבר היינו עושים את זה".
"כמו שהצלחתם לעשות אחרי שהרגנו מחצית מהתוקפים ששלחתם אלינו". דיימן ולא מרגיש את הטלטול שעובר בי כשהמילים. מילים יוצאות מפיו אל האוויר הקר וחובטות בי כמו מהלומות. לונה מביטה בו בקרירות.
"תיזהר גור זאבים, יש דברים שאתה לא רוצה שהיא תדע".
"תראי". היא פונה אליי. "את לא חייבת החליט עכשיו. תבואי מחר למדורה ותישארי עד סופה הפעם". והיא הולכת חזרה למקום ממנו היא באה.
"וגור זאבים, גם אתה וגם אני יודעים, אתה תלך רק אחריה". היא אומרת בגבה אלינו.

אני מעורערת ויושבת על הספה. דיימן מתיישב לידי אחרי שהוא מצית את האח. שנינו אוחזים בספלים מהבילים. שלי עם קקאו. שלו עם תה. והקור לא יוצא לי מהראש.
"אני סומכת עליך, אתה זוכר?".
"הצלת את חיי, את זוכרת?". דיימן מחייך חצי חיוך עקמומי ושוקע לתוך הריפוד החמים, ראשו נשען לאחור והוא עוצם את עיניו. הריסים הכהים שלו מצלים על עצמות הלחיים ומסתירים את הכתמים הכהים תחת העפעפיים.
"אתה לא ישן". הוא מניד קלות בראשו.
"מדי פעם".
"אני צריכה להציל את חייך עוד פעמיים ואז נשתווה". אני זזה לכיוונו ושופכת חלק מהנוזל על רצפת העץ.
"לפחות חזרת חלקית". אני שולחת לעברו מבט תוהה.
"מגושמת כתמיד".
"אני שוקלת לשפוך עליך את השאר".
"ובנוסף תוקפנית, אני ממליץ לך בחום לשתות אותו". דיימן לוגם מהתה שלו בנינוחות.