מבול

ריין

הוא רוכן מעליי, עיניו נעוצות בשלי.

"הבטחת לי".

"הבטחתי לך גם שאשמור עלייך". הוא מתחמק ממני.

"תפסיק עם השקרים".

"אני לא משקר לך".

"למה אני בכלל טורחת?, אתה לא מקשיב".

"זה משום שאני כבר יודע".

"אתה לא יודע הכל, לא כתבתי שם הכל".

אני נלחמת בתשישות, הוא לא מכיר אותי. הוא לא יכול לדעת. אין לו שום זכות.

"תחזרי לישון, עדיין לילה. את תשושה לגמרי". ולנוכח דבריו רק הזדקפתי.

"רוצה לדעת של מי התמונה בתוך התליון?". הוא שותק ומביט בי בחום.

"התמונה הזו היא של המשפחה היחידה שנותרה לי, אבל גם היא איננה".

"אני איבדתי את אחי". זהו הדבר היחיד שאני יודעת עליו, מתחוור לי. אשמור על זה.

"דיימן".

"זהו לא באמת השם שלי". הנה שקר נוסף שסיפר לי.

"מובן שלא. מה שמך, אם כך?".

"מוטב לך שלא תדעי".

"למה אמרת לי את זה?".
"כדי שלא תחשבי שאני בנוי מכזבים".