מבול

ריין

חלמתי על שמיים מדממים כוכבים, וגשם של זעם ותסכול. הפסקתי לקחת את הגלולות, לילות עברו עליי בצרחות מייסרות.

הדלת נפתחה והכניסה אתה את האור הבוהק מבחוץ, דיימן הסיט את הווילונות והשמש שחדרה פנימה סנוורה אותי. כיסיתי את עיניי עם כרית תוך כדי פליטת אנחה לחלל האוויר. הוא תלש את הכרית מפניי, הבטתי בו בעיניים רושפות גצים.
"תלבשי משהו נוח". זקרתי גבה. "קשתות, בגן, עוד חמש עשרה דקות.". הוא כבר הגיע חזרה לפתח החדר והוסיף- "ובבקשה אל תקפצי מהחלון הפעם". שתקתי אבל הנהנתי בהסכמה. התלבשתי במהירות, סירקתי את שיערי וקלעתי אותו לצמה.
* * *

דיימן הגיש לי קשת עץ מגולפת ואשפת חצים. הוא כיוון אותי למטרה וביקש ממנו לירות אליה, מתחתי את מיתר הקשת ושילחתי את החץ למטרה לפני שסיים את המשפט. חיפשתי בעיניי את המטרה באה וכשהתבייתי עליה החץ שלי ננעץ במרכזה. הייתי מרוכזת וזועמת וחיציי השיגו את חיציו של הגורם המרכזי של כעסי. הם ניפצו את שלו כשננעצו בהם וחתכו אותם.

הייתי קטלנית עם קשת בידי ולדיימן היה מזל שלא היה בטווח החיצים שלי.
שערי השתחרר מהצמה והתבדר סביב פניי. דיימן הישיר אליי מבט והשבתי לו אחד קפוא כשלסתי מתקשחת.

הוא הפסיק את מטח החצים שלו. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי לנוכח הפעולה שלו הייתה פחדן וזאת שמיד הסיגה אותה הייתה שרציתי שימשיך.
הבטתי בו בשאלה. הוא נשען על הקשת שלו ועצם את עיניו בחוזקה ואז פתח אותן ומבטו כמו הביט דרכי וחורר אותי.
"מה?". שאלתי. הוא הניד בראשו לרגע.
"את". הוא ענה ולרגע היה נראה שהוא מביט בי ברצחנות.
"אני. הולכת". הסתובבתי והלכתי לתוך הגן בין העצים. כמעט מבלי משים השתמשתי בכוחות שלי וטיפסתי על ענפים מנסה לשכח את כעסי המתפרץ בכל פעם שהוא מופיע. התנדנדתי בין שרכים וקנוקנות נתקלת בגזעים ונשרטת בידיי, ההתנשאות שלו. מבט השנאה היוקדת שהייתה לו בעיניים.

מולי ניצבה החומה, אדירה בגובהה ורוחבה. כל כמה עשרות מטרים הייתה עמדת שמירה מבוצרת. הנפתי את עצמי עליה והלכתי לאורכה, הנוף שנשקף אליי מהחומה היה עוצר נשימה, היער כולו נפרס לרגליי, הכפרים שהקיפו אותו ניבטו אליי ממרום גובהי. הכפרים שאבקר בהם בקרוב. אחד מהם היה זה שלי.

ניצני פרחים קישטו את צמרות העצים והשביל המאובק בו צעדתי לצדו של קרטר נגלה אליי עד שנעלם בנקודה מסוימת לתוך העצים התמירים.

אבל אז כשכבר חשבתי ששוב דבר לא יכול להרוס משהו כל כך נאיבי, משהו משך את תשומת לבי,

כתום.
הסתכלתי למקום שבו ניצב פעם בית האבן הבטוח שלי. העבר שלי.

המקום שבו איבדתי הכל.
הוא היה מוקף בלהבות כתומות ואדומות, שהתנשאו לגובה וששרפו את מה שנשאר ממני. עמדתי כך כמה דקות, שעות בשעה שהאש מאכלת את כל מהותי, בוהה באלם במעשה התועבה השחור הזה. כמה איבה קיימת.

איבדתי תחושה ברגליים ונפלתי אחורה, בעודי חושבת, לזה היא התכוונה?, היא רצתה לשבור אותי מבפנים. היא ידעה שאני לא מספיק חזקה. שאני לא אשחרר.

אז היא שחררה אותי בכוח.
ענפים פגעו בפניי וחתכו בהם. הרגשתי את הדם זורם על פניי בקרירות.
אולי אני מוכנה לשחרר, אין לי עוד מה לאבד.

* * *

ידיים חזקות תפסו אותי והחזירו אותי להווה.

"את נערה מוזרה". אמר דיימן את המובן מעליו.
לא הגבתי, מתקשה לעכל שלא התרסקתי.
הוא נאנח בעודו בוחן את הפציעות שעל פניי וזרועותיי. המראות חלחלו לתוכי.
"אני אצטרך לחבוש אותך, שוב".
"זה נשמע הגיוני". אמרתי, הוא נגע במצחי, הרגשתי צריבה והחנקתי אנקה.
"כמה פעמים עוד אצטרך להטליא אותך?". הוא מלמל תוך כדי הליכה. לא התנגדתי כשנשא אותי, הרגשתי בטוחה.
נכנסנו לתוך הטירה, התבוננתי בפניו של דיימן, שום זכר למבט הרצחני שהיה בעיניו נותר, הוא נראה אטום.

שוב בחדרי, דיימן הניח אותי על השיש בחדר הרחצה.
הבטתי לרצפה, הוא הוציא תחבושת ובקבוקון מהשידה והתיישב על כיסא מולי, מסיט את שערי ומוציא מעט חומר מהבקבוק, הוא מרח אותו על המצח שלי, הרגשתי צביטת כאב אבל הפעם לא התאפקתי ופלטתי אנחה קטנה כשהוא הניח את התחבושת על מצחי. הוא חבש כל אחת מהשריטות הקטנות על זרועותיי בדממה.

"יש לך כוחות". הנהנתי והבטתי בעיניו במבט מסוכן.
"אני שונאת את זה".
"הם יכולים להפוך אותך ללוחמת טובה יותר".
ריחפתי, הרגשתי קלילה יותר.
"אתה יכול להפסיק להטיף לי ולעשות משהו מועיל יותר כמו לברר מתי הנשף כדי שאוכל לדעת בדיוק עוד כמה זמן אעמוד מושפלת מול קהל אצילים".
"יום אחד תפסיקי להילחם בשיחות שאינך מעוניינת לנהל ותתחילי להילחם באנשים. הנשף בעוד פחות משבוע אז אני ממליץ לך להתאמן איתי בריקוד כדי שלא תעמדי מושפלת מול קהל של האצילים". הוא הושיט לי את ידו וקפצתי בקלילות מהשיש.
"טוב". הוא הביט בי בשעשוע מהול בתמיהה אבל צעד בעקבותיי לחלל חדר השינה.

דיימן הניח את ידו על מותני, התנשפתי קלות והוא הנמיך את ידו וקירב אותי לחזהו, חגנו בצעדים מתואמים והוא הניף וסובב אותי בזמן המתאים, הוא המהם את קצב המנגינה לאורך הריקוד, והטה אותי לאחור כשהיה צריך. בצעד האחרון לאחר שהטה אותי הוא השאיר אותי שעונה על ידו ואז עזב, נחבטתי ברצפה.
"אתה צוחק עליי?". לאחר מבט חטוף בפניו נוכחתי לדעת שהוא אכן משועשע מהמצב, אך הוא הושיט לי את ידו במחווה אבירית לכאורה.
"זקוקה לעזרה?". אחזתי בה כמו כדי להתרומם ובתנועה מהירה משכתי בזרועו והוא נפל לצדי.
"אני סבורה שאתה זקוק לעזרה בדיוק כמוני". הוא צחק, צחוק עמוק ואמתי.
"אני חושבת שכדאי שנמשיך למנוע את ההשפלה שלי, מה אתך?". הוא נראה מתלבט, חבטתי בזרועו והוא גיחך אליי.
"לא חשבתי שאי פעם תציעי". התרומם ומשך אותי לעמידה.

הנחתי יד אחת על כתפו של דיימן והמשכתי לאחוז בידו השנייה, הוא צעד אתי בקצב של שלשות. ואלס. דיימן סובב אותי בעדינות בצעדה השלישית ונוכחתי לדעת שאני נהנית ממגע רגליי היחפות ברצפות הקרירות, ממשב הרוח הקליל שמבדר את שערי סביב פניי וחייכתי, מדי פעם פורצת בצחוק כגופי נמשך לאחור וידיי כקשתות. הוא סובב אותי, מה היה החומר הזה?.

לא הרגשתי כאב.

לא-הרגשתי-כאב.