מבול

ריין

"אז זו התוכנית,". אני נמצאת בבייתן של עמנואל ולונה, במרתף. החלל כולו מואר בנרות בוהקים ונוטפים שעווה. לצדי עומדים קבוצה גדולה מאוד של אנשים, נשים, נערים ונערות. כולם בקיעים בכלי נשק.

דיימן נמצא כאן גם הוא. אני מסוגלת לחוש בו. נצמד אל הקיר. כולנו מורדים. כולם רוצים להציל את הממלכה. רק אני רוצה להציל את עצמי.
"את תחזרי לארמון יחד עם הנסיך והשומר שלך, בשלב מסוים המלך יירצח והאשמה תוטל עלייך. את צריכה לברוח בהזדמנות הראשונה שלך ולהגיע לכאן, או ליער. שם הכי בטוח. בזמן שתהיי בארמון תמשיכי להתאמן ותנסי לברר פרטים על המלכה. אנחנו נמשיך להתכונן למהלך שלה".
נעצתי את עיניי בשולחן העץ שניצב באמצע החדר, עמוס מפות ותרשימים.
"כדאי שתמנו מישהו משלכם להשגיח על קרטר". כדי להבטיח שלא אוכל לפגוע בו. העיניים החתוליות שלה מבהיקות לרגע.
"את צודקת, אנו חייבים לוודא שדבר לא ייפגע בנסיך היקר שלנו. אדריאן, זה שלך". נער כהה נעמד לידה והצדיע. הוא נראה מבוגר ממנה בכמה שנים. זה גרם לי לחשוב, כמה אנשים בחדר הזה איבדו יקרים ללבם. איתן מנקה את גרונו ועיני כולם מביטות בו, בכבוד. בציפייה לדבריו.
"אנו מתכוננים למלחמה הזו זמן רב מדי, כולנו ידענו אבדות, הן בגוף והן הנפש. המטרה שלשמה אנו נלחמים מקודשת, אנו נביס את המלכה ודם חפים מפשע לא יישפך עוד". וקהל הלבבות הפגועים מריע ויד טופחת על שכם. חששות מתגנבים ללבי שלי, האם איננו בטוחים מדי בניצחון.