מבול

ריין

 "לא".
"אני חושב שכן, אולי רק קצת".
"לא". ראייתי מיטשטשת לרגע.

"אני יודע שאני עומד להרוג אותך, גם אם לא עכשיו זה יקרה. אני יודע שלא תוכלי להתגונן מפניי, אולי רק לעכב אותי במעט. כי את אולי חושבת שאת מפלצת אבל את כאין וכאפס לעומתי". הפסקתי לנשום ברציפות. "אבל את מרגישה את זה?". הוא לוקח את ידי ומניח את האצבע המורה על צווארו הבוער, הדופק בו מהיר פי שניים משלי. "זה מה שאני מרגיש בכל פעם שאני לצדך, בכל הזדמנות שיכולתי להרוג אותך לא נשמתי. בפעם הראשונה שפגעתי בך חשבתי שארגיש שמחה. הרגשתי כאב". ידי עדיין על גרונו ואני חשה ברטט דיבורו. "אני קטלני שסומך עלייך, גם אם לא הרבה כמו שהיה רוצה". שאיפה. נשיפה.

"אני יודעת שלא תהרוג אותי".
"איך את כל כך בטוחה?".
"אני לא מרגישה בסכנה". דיימן מושיט לי את ידו.

"משהו מאוד לא בסדר אצלך, אם כך". כבר שנים שמשהו לא בסדר אצלי.

"בואי". אני מחזיקה בו. חזק.
"לאן?".
"את סומכת עליי שלא אהרוג אותך?".
"זה הדבר היחידי שאני בטוחה בו".
"את עומדת לקבל את האש שלך בחזרה". כף ידו מתהדקת סביב שלי ואני מסוגלת לחוש ברעד האוחז בה. אני מסתכלת ישר בפניו.
"אתה לא תהרוג אותי". אני לוחצת את אצבעותיי לשלו.
"עוד נראה לגבי זה, כדאי שתלבשי משהו חם". שלחתי הנהון קטן לעברו בעודי מוציאה שכמיה עבה מהתיבה. דיימן הידק את הכסות לגופי והנהן אלי בחזרה.