מבול

ריין

"ברגע שתפסיק לקרוא לי גבירה, אשקול זאת בדעתי". 

מוזיקה החלה להתנגן וקרטר הושיט לי את ידו.
"תואילי לרקוד איתי?". הנהנתי ונטלתי את ידו. רקדנו ולס, אם כי החוויה לא הייתה דומה כלל לריקוד עם דיימן בחדר. עיניים רבות צפו בנו וחששתי שאמעד.
"את מצוינת". הוא רכן ולחש באוזני. הנהנתי בלי באמת לשים לב, הרגשתי שתנועותיי גסות וחסרות חן. הסיבובים לא היו קלילים והרגשתי משונה. הנרות הבהבו בעיניי.

המוזיקה נמוגה לעתה וחזרתי למקומי.
הרגשתי אבודה, מתבוננת ברוקדים הנהנים מהמחול וצוחקים אחד עם השני. עד שדיימן נעמד לצדי.
"איפה היית?, חיפשתי אותך". מלמלתי לעברו.
"נסחפתי בין האנשים, הבאתי לך משהו לשתות". הוא הגיש לי כוס בדולח מלאה נוזל ענברי.
"תודה". אחזתי בכוס אבל לא לגמתי ממנה.
"את נראית מודאגת, מה קרה?".
"ובכן, חשבתי שזה יהיה שונה". שתיקה.
"אם כך, תרקדי איתי?".
"מה?". שאלתי, לא מאמינה.
"קדימה, בואי".

הוא משך אותי לפינה מוארת והניח את ידי על כתפו ואת שלו על מותני, קצת מתחת לחתך ששלח פגיעת אזהרה. עיוויתי את פניי.
"את בסדר?". הנהנתי.
"קחי את היד שלי, אני אסובב ולא אפיל אותך, הפעם".
"בסדר".
"תתני לי להוביל?, את יכולה לדרוך לי על כפות הרגליים". צחקתי בשקט.
"תני לזה ניסיון, הכל יהיה בסדר". הוא החל להזיז אותי. החדר לחשש באוזניי.
"למה אנחנו עושים את זה?".
"יש הרבה סיבות".
"תן לי אחת".
"טוב, האוהבים רוקדים כשהם מרגישים באהבה, אנחנו עושים את זה כי אלו אנחנו, רצית להרגיש שונה ואני מספיק נחמד כדי לרצות אותך". אנחנו.

"אני מוזרה". הודיתי והשפלתי את מבטי.
"את גם נראית טוב". חיוך עלה בשפתיי.
"האם החמאת לי?".
"אני במצב רוח טוב למדי הערב". אמר בעודו מסובב אותי. שתקנו לכמה רגעים.
"את לא מתכוונת להחמיא לי נכון?".
"תודה". לחשתי.

ולרגע אחד הכל היה מושלם.

                         ואז הרגע הזה הסתיים.