מבול

ריין

"זו הסיבה שהלך, הוא לא רצה שאהיה לידו, הוא שונא אותי עד כדי כך?"
"הוא רצה להגן עלייך!"
"איפה הוא עכשיו?" הזעם שלי מחלחל לתוך מסיכת האדישות, אם משהו יקרה לדיימן, או מי שהוא לא יהיה, בגללי, אני ככל הנראה אאבד את מה שהעזתי לקוות שנשאר לי.
ג'ונתן מרצין, עיניו נעשות מפוכחות וקרירות.
זה גורם לי לרצות להקיא.
"אני, הייתי צריך לפתוח בזה, אני כל כך מצטער."
אני חושבת שהפסקתי לנשום לכמה שניות.
"הוא מת?" המילים חותכות בגרוני, מנפצות את המציאות שלי.
"לא!" עיניו נפערות, "המוח שלך עובד בצורה כזו מוזרה, הוא נתפס, המלכה מתכננת הוצאה להורג פומבית, היי תעצרי!" אני שומעת אותו צועק בעודי מתרחקת.
אני לא יודעת לאן, אבל זה גם לא באמת משנה יותר.
אם היא רוצה בחיי, היא תקבל אותם, אבל אף אחד אחר, לא ייפגע.
מעולם, לא הרגשתי חלשה כל כך וחסרת אונים.
קול רקיעות נעליים כבדות, בוטשות באדמה מאחוריי, הן מתקדמות ומשנות את מקצבן, עד שהרץ מאחוריי נתקל בי ומשטח אותי על האדמה.
"יש עוד," אני מלפפת ענף סביבי ועולה אל החושך הבטוח והמגונן של העצים.
"מה עוד אפשר לומר? הוא ימות."
"לבאלפייר יש אחות, קוראים לה אליזבת, היא בדרך לכאן, אנחנו נחלץ אותו משם." צחוק מריר מבעבע מגרוני ונופל כמו אבנים.
"אל תבטיח הבטחות שאינך יכול לקיים."
אני ודאי נראית כמו מטורפת.
"אני מצטערת ג'ונתן, לגלות לך את הסוף של הסיפור, אך לצערי המוות שולט כאן."