מבול

ריין

פקחתי עיניים.
הייתי במיטה, וחבורה סגולה הופיעה על הכתף שלי. הדלת נפתחה.

"זה אתה".
הבחור עם העיניים הכחולות, העיניים הזהות להחריד לשלי. שנעץ בי אותו מבט קשה גם עכשיו, הוא היה גבוה, עורו היה שחום ועצמות הלחיים שלו מפוסלות, בשערו החום שחור היו אלפי גוונים שונים והוא נפל על מצחו, עיניו בצבע הקרח זהרו.
"השם שלי הוא דיימן, אני אהיה השומר שלך". אמר בקולו המתנגן.
"מה אתה עושה פה?". נעצתי בו מבט.
"צוותו אותי אלייך, אני אמור להתלוות אלייך לכל מקום".
אין לי מספיק דברים לדאוג לגביהם אני זקוקה לשומר שיעקוב אחריי.
"שמי ריין ואני בסדר, אני  לא זקוקה  לשומר".
הוא הושיט לי כוס מים.
"נראה שהנסיך לא חושב כך". הוא הרים גבה כשאמר זאת ונראה שהוא משתדל שלא לגחך. לקחתי את הכוס מידו ולגמתי מעט, לאחר שהנחתי אותה פניתי אליו.
"ובכן, דעתו של הנסיך לא מעניינת אותי, אני מסוגלת להגן על עצמי". דיימן זז במהירות והצמיד את שתי ידיי מאחוריי גבי.
"תעזוב אותי ברגע זה!". פקדתי בחוסר אונים.
"אני לא חושב שכך אעשה". בעטתי בברך שלו , דיימן אפילו לא זז.
ניסיתי להחליק הצידה אבל האחיזה שלו הייתה כל כך חזקה שהמרפק שלו פגע לי במותן, התקפלתי לשתיים וההדף שחרר את זרועותיי ידיו . הוא רכן מעליי.
"אני מתנצל". לא נשמע שהוא מתכוון לכך. "לא היה לי מושג שאת פצועה, ואת בהחלט לא מסוגלת להגן על עצמך".
"אתה מנצל את העובדה שפגעת בי כדי להטיף לי?".
"כן".
"אתה אדם נורא".
"הבנתי את הנקודה שלך, עכשיו נסי לפגוע בי". הוא נעמד מולי, הלכתי לאחור עם הפנים אליו והפכתי את הכריות. מנסה למצוא את הפגיון שלי. "את מחפשת את זה?". הסתובבתי אליו, הוא החזיק את הלהב הכסוף בידו.
"ייתכן". דיימן זרק אותו אליי, אחזתי את הניצב המחוספס בחוזק רב.
"למה את זקוקה לזה?".
"כדי להתגונן מפני בריונים כמוך". הוא סקרן אותי.
"קדימה, תתקפי אותי". יידיתי לעברו את הפגיון והוא תפס אותו תוך רגע, ניסיתי לחבוט בו באגרופיי אך הוא תפס במפרקיי ידיי.
"אינך כשירה להילחם. את ודאי יודעת את זה". הוא אמר את זה כעובדה, לא בהתנשאות וזה מה שעצבן אותי יותר, העובדה שצדק ואמר זאת בשוויון נפש שכזה.
התקפתי אותו מהצד והוא הטיח אותי ברצפה שוב ושוב עד שהאוויר אזל מריאותיי ושכבתי בפיסוק איברים על הרצפה, מתבוססת ברחמים עצמיים.
"נתחיל בכך שצורת התקיפה שלך שלך שגויה, היריב שלך חזק יותר וגבוה יותר אז כוח פיזי לא יעזור לך, את צריכה לפגוע בשיווי המשקל". התרוממתי והסתובבתי סביבו, מנסה לתפוס נקודת תורפה, הוא הגן על עצמו מכל הכיוונים.
"אני מעדיפה שימוש בכלי נשק". הפטרתי תוך כדי, מנסה להסיח את דעתו.
"אילו למשל?".
"קשת".
"קשת לא תעזור לך בקרב פנים מול פנים, רק חרב, פגיון או האגרופים שלך, שלא יועילו לך.

לכן כדאי שתלמדי להשתמש בשאר". הוא פנה לעברי והסתערתי לעבר החלק האחורי, הרך, של ברכו, הוא נפל ואני עמדתי מעליו. מנסה להבין מה קרה, הוא לא זז.

"אתה חי?". התכופפתי לעברו והוא ניצל את זה כדי למשוך אותי לרצפה והטיח אותי בה שוב, נאנקתי.
"תקומי". הוא הורה, יריתי בו מבט קפוא אבל עשיתי כדבריו, הוא הושיט לי את הכוס שלא נגעתי בה ועכשיו גמעתי בשקיקה.
"את צריכה לעבוד על יציבה ושקט, את צריכה ללכת בצעדים שקטים, לנשום נשימות קטנות ובשקט. שהיריב שלך לא ישים לב שאת הולכת לתקוף אותו".
"תוכל ללמד להלחם?". הוא השליך את הפגיון לעברי, החלקתי מתחתיו בשעה שהוא ננעץ במשטח העץ שמאחוריי.
"שיעור ראשון, איך לא להיפגע מסכין שעפה לעברך". חילצתי את הלהב מתוך העץ ויידיתי אותו לעברו בחוסר דיוק, הסכין פגעה במשטח כחמישה מטרים מאחוריו.
"מהי היד הדומיננטית שלך?"
"שמאל". הוא הגיש לי את הפגיון ונעמד מאחוריי.
"את צריכה לאחוז בניצב חזק ולהזיז את היד לאחור, עד שהיא תהיה מעל הכתף ואז ליידות אותו בקלילות לעבר המטרה שלך". הוא נגע בידי וכיוון אותו למקום נרתעתי מחום ממגעו, הוא לא חש בכך.
יידיתי את הסכין למטרה, היא פגעה בדיוק. שבריר חיוך הופיע על שפתיי, דיימן בחן את התוצאה, התגנבתי מאחוריו והתכוונתי לחבוט בו ולהפיל אותו אבל הוא קלט את התנועה שלי והטיח אותי לקרקע.
"לא היום". הוא אמר וצל חיוך עלה גם על שפתיו, הוא הגיש לי כוס מים נוספת, הזדקפתי והחזקתי אותה.
"כפות הידיים שלך פצועות".
"זה לא העניין שלך". קמתי. "כדאי שאלך להתנקות". שלפתי כמה בגדים מהארון וסגרתי את הדלת מאחוריי.
רחצתי את גופי והתרתי את הקשרים בשערי.
בזמן שהתלבשתי וקלעתי את שערי במהירות. בחנתי את פניי במראה.
נראיתי לי מישהי אחרת, מישהי שאינה צריכה להרוג, שלא איבדה את ההורים שלה, מישהי עם חיים אחרים.
כשיצאתי לבסוף מהחדר בשמלה בהירה ונקייה. רגליי היו כבדות. דיימן עדיין עמד בפתח החדר. כל אחד מאתנו בחן את השני בחדות.
"אני אלמד אותך". אמר הוא לבסוף.
"תודה, אני חושבת". אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי. תליון הטיפה של השרשרת בהק, הרגשה לא טובה הזדחלה לי מתחת לעור. שאני מאבדת שליטה.
"כדאי שתלך". ניסיתי למנוע את בעתיד הקרוב, עדיין לא מוכנה לחשוף את מבוכתי.
וזה הגיע, גופי היטלטל בכוח, רעדתי ללא שליטה, גופי דאב מדקירות בלתי נראות ולבי כמעט שהתפוצץ מחזי. והכל היה כאב. עיניו הכחולות של דיימן התקרבו אליי וזרועותיו החזקות אחזו באלו שלי, ברק שחור עבר בעיניו, מעין הזדהות, הכאב שלט בגופי במשך נצח עד שנקרעתי למיליוני רסיסים קטנים.