מבול

ריין

אני מרגישה את דיימן מתיישב לידי ונדרכת, הוא נשען לאחור ונאנח.
"טוב שלא הפעלת את כוחותייך, הם יכלו לחטוף אותך". אני נושכת את שפתיי ושותקת. מחזיקה בספר שלי.
"הם יכלו להשתמש בך, לגרום לך לפגוע בנו". הוא ממשיך ואני שותקת כי לבי דוהר ואני חוששת שיתפוצץ. אני חשה את עיניו של דיימן על פניי.
"את מפחדת מפניי". אני לא מזיזה איבר.
"ריין, הביטי בי". אני לא זזה. הוא מושיט יד לכיווני.
"לא!" אני צועקת ונרתעת. "אני מצטערת אני לא, רק, לא". אני ממלמלת.

הכרכרה מתחילה לנוע מחדש.
"הגנתי אלייך".
"הרגת אותו".
"מנעתי ממנו להרוג את הנסיך. אותי. אותך". קולו רועם.
"הרגת אותו".

שעות נסיעה עוברות ועוברות. אני מביטה החוצה וגומעת את הנוף, בתים ואחוזות עשויים אבנים שחורות. בתי עץ קטנים יותר צבועים בססגוניות, אדניות מלאות פרחים. סוסים משוחררים מלחחים עשבים. נערים ונערות מוליכים כבשים. פעוטות משתעשעים בבובות בד קטנות. אני מרותקת ואיני מסוגלת להתיק את מבטי.

"מי זה באלפייר?". השפלתי את מבטי.
"איפה שמעת את השם הזה?". אני מחלצת את המילים בכוח.
"בליל הנשף אחרי ה..". איבוד השפיות.
"התקף". אני מלחששת והוא מהנהן.
"אחרי ההתקף שלך, אמרת את השם הזה, באלפייר". זה שם. אני מוכנה לתת שתי מילים בתמורה.

"הלוואי שידעתי".