מבול

ריין

"תוכלו ללכת בבקשה?".
"מיד, אם רק תוכלי לומר לי ממה נגרם החתך הנוראי במותן שלך?". אמר המרפא.
"נחתכתי מענף בדרך לפה, עכשיו תוכלו לעזוב אותי לנפשי?". המרפא הנהן וקרטר יצא יחד אתו. נשארה שם נערה, היא נראתה נבוכה אף יותר ממני.
"סליחה, לא הצגתי את עצמי, שמי הוא רוז, אני אהיה המשרתת שלך".
"תרצי דבר מה לאכול?".
"כן, תודה". התפוגגה לכיוון הדלת וסגרה אותה אחריה.

השתופפתי לכיוון המגפיים שלי, מוציאה את הפגיון מהסוליה ומכניסה אותו לתוך כיסוי הכרית המעוטרת שנשענתי עליה, תוך כדי עווית כאב.

ירדתי מהמיטה אחרי מאבק בשכבות השמיכות והסדינים שערמו עליי ופתחתי את דלת הארון, מביטה המומה בעשרות השמלות והחצאיות שנתלו ונערמו בפנים.

לאחר זמן קצר רוז נכנסה עם מגש שכמעט נפל מידיה, חשתי לעזרתה ומדקרת כאב נוספת עברה בי.
היא הניחה את המגש על השולחן, התבוננתי באוכל שהביאה. קנקן מים, פרות וירקות שונים, מעט לחם ובשר. החוורתי והוצאתי את מעט המזון שנמצא בקיבתי עד לאותו הרגע.
"גבירתי, את חשה בטוב?" שאלה רוז בבהלה.
"תוכלי לקחת את הבשר?". המילים נאבקו לצאת מבין שפתיי.
"אני אקח את זה מיד". מזגתי לעצמי מעט מים מהקנקן וגמעתי אותם בלגימה.

רוז לקחה את הבשר ונמלטה.
לקחתי לידי קערית עם גרגירי יער והתחלתי לאכול. הדלת נפתחה בקול, נבהלתי ושמטתי את הקערית מידי.
"נראה שכבר לא אזכה לפרטיות".
"לא קיים דבר כזה, פרטיות". אמר קרטר. "אכפת לך?".
"כלל לא, אדוני הנסיך, אך בתמימותי חשבתי שאתה מביא אותי לכאן כי אני פצועה זקוקה למרפא. אך למיטב ידיעתי הרבה אנשים פצועים צריכים לנוח, בשקט, במיטה, ללא כל הפרעה".
"נראה שטעות עלתה בידך, הבאתי אותך לכאן כי את פצועה ואת זקוקה למרפא וגם כי אני זקוק בדחיפות לחברת אנשים". חיוך מתנצל הופיע על פניו. הבטתי בחוסר סבלנות, הראש שלי כאב הייתי עייפה ורק רציתי שילך ויניח לי.
"איני מסוגלת להעלות על דעתי מדוע". חיכיתי כמה רגעים. "מה אני צריכה לעשות?".
"תספרי לי על החיים ביער". ביקש.
"כבר סיפרתי לך הכל, הוד מלכותך".
"מלבד העובדה שאת גרה ביער כבר שש עשרה שנים".
"אתה חסר נימוס להחריד. בכל מקרה אני צמחונית לכן מנעתי ממך להרוג את הציפור".
"לתפוס את הציפור, ולכן הופיע על פנייך מבט מבועת כשראית את האוהל שלי".
"אין לי דבר נוסף לספר, אני משעממת לחלוטין. עכשיו אדוני הנסיך, אני סיימתי את מכסת החברה שלי להיום". הדפתי אותו לאחור, לכיוון הדלת. "אתה מוזמן לחזור אחר כך אם רצונך בכך".

נעלתי את הדלת, מחנק עלה בגרוני, יותר מדי אנשים.
נשענתי על הדלת.
"ריין!". הוא קרא מבעד לדלת.
"לך מפה". קולי נשבר. "לך בבקשה". נשמתי עמוקות, מנסה להסביר לעצמי מה קרה.
שמעתי את קול פסיעותיו במסדרון, חזרתי למיטה ונשכבתי עליה. ממצמצת בעיניי שוב ושוב כדי להעלים את הדמעות שאיימו לפלוש.