מבול

ריין

    דפיקה על הדלת גורמת לי להסיט את ראשי מהספר שאני קוראת ולהביט לעבר דיימן.
"הגעתי כדי לקחת אותך ואת החפצים אל הכרכרה, אנחנו עוזבים עכשיו". הנהון מהיר כמעט בלתי מורגש ושריר נקפץ בלסתו. אני חולפת על פניו וכמעט יוצאת.
"אמשיך לאמן אותך לקראת המהלך". ונשימתו מדגדגת על לחיי, אני נושמת עמוקות וממשיכה ללכת. נחושה לשמור על הבעתי קפואה. אם לא אחזיק חזק, הכל יתפרק לי בפנים. אני בשליטה עכשיו, פחות או יותר. לבושה בבגדי מסע חמים ושיערי הסורר מהודק לראשי בסיכות, יש לי קשת ואשפת חיצים. לא טובה כמו שהייתה לי ביער, אך מספקת. הפגיון הוא כמו כתובת קעקע על הירך.
אני מוכנה כמעט לכל, מלבד התמודדות כלשהי עם טנבריס. זהו שמה, תמיד ידעתי זאת אך סירבתי להכיר בכך שהיא יצור אנושי. טנבריס- אפלה, השם הולם אותה מאוד. היא גרמה לפחד שבתוכי לגדול כל כך עד שהקיף את כולי באפור כהה ועגום. דיימן התקדם עם הארגז מאחוריי וידיי רעדו לרגע. השפלתי את ראשי והנפתי את עצמי את תוך כלי הרכב שהמתין לנו. נחבלת בראשי מתקרת העץ המחופה, התיישבתי במקומי וניסיתי לא לזוז. עד כמה שאפשר. מצב רוחי היה מזופת, כרגיל לאחרונה. ניצוצות של זיכרונות הבזיקו לחלקיקים בחשכה של מחשבותיי המעוותות. היה דבר שהיא אמרה, אמנם בשקט, אבל הצלחתי לשמוע. באותו יום.
"בדיוק כמו אחותך, תמימה ואווילית, סופך יהיה עגום, בדיוק כמו שלה".

ידעתי מעט מאוד על אחותי, היא עזבה את הורינו כשהייתה בת שמונה עשרה, כדי להתחתן, ומעולם לא חזרה. אני נולדתי באותה שנה. בכל פעם שראיתי את הוריי מביטים בי, דוק של עצב עיטר את פניהם. כשחשבו שלא הבחנתי. והבטן שלי התכווצה מכעס עליה, שהשאירה אותם כך.