מבול

אליזבת

הוא הפסיק לכתוב.
ומשום כך, לרוע המזל, זה אומר שגם הוא כבר נהרג.

סיגלתי לעצמי חשיבה הגיונית, כי החשיבה האחרת גרמה יותר מדי כאב.

זה אולי נראה משונה, הוודאות המוחלטת הזו, שאחיך אינו בין החיים.

ובכן, בפעם הראשונה, לא הבנתי את זה.

אולי הייתי צעירה מדי, אולי הייתי קשורה מדי לוויליאם, אולי פשוט, כי זה לא היה אמור לקרות.

אבל אחרי שקברנו את הגופה המרוטשת שכבר לא נראתה כמוהו, באלפייר אמר לי שגם הוא ימות.

הוא לא אמר מתי, ואולי פחדתי לשאול, אבל הצבע בעיניו קפא ותיארתי לעצמי שהזמן קצוב.

אני מקווה בשבילו שזה לא כאב, ושהוא לא היה זאב, אחרת אמס לרצפה.

הוא הורה לי, ושנאתי אותו על כך, שכיבוא סופו, אחליף אותו.

 אצטרף למורדים.

 גדלתי לתוך ממלכה מתפוררת, למעשה, לתוך שאריות שלטון אחד, לשלטון כפוי אחר.

אך שאולי זה בעצם אותו דבר.

אני זוכרת שההורים נעלמו.

ואז נותרנו אנחנו, באלפייר, וויליאם ואני, נתונים למיסים של מלך בובה ומפעילתו הרצחנית.

היה לנו כלום, הכל שייך לממלכה, כך אמרו ונחטפו השקים מידיים קטנות.

לכסף כבר לא היה ערך, המסחר נעשה בחליפין ואנחנו נותרו עם הפחד.

אחר כך הוכרזנו כבוגדים, נותרנו חסרי כל ולא יכולנו לשלם את המסים, ולפיכך, משום שאחד מאיתנו היה בוגר על פי החוק, בגדנו במלכות.

המלכה הגיעה, מוקפת בחיילים שמא שני נערים וילדה יעזו למחות ולנסות לפגוע בה.

הם אמרו לה שנהרגתי.

היא ידעה שהם משקרים.

וויליאם ואני התחלפנו ובאלפייר נותר זאב.

ועכשיו, נשארתי רק אני, בעיניים פקוחות לרווחה.

היי, אני כל כך מצטערת, זה פרק ממש קצר ביחס לציפייה אני יודעת!

מחסום כתיבה מטופש!!!!

זו דמות חדשה כפי שהבנתם, שמה אליזבת, היא כבר הוזכרה פה פעם אחת בקטע טראומטי.

מקווה שתאהבו אותה.