מבול

ריין

  בצעדים כבדים רגליי מטפסות על מדרגות המרתף, תפקיד כבד מוטל עליי ואני צריכה לגלות כמה אמיתות.
קרטר. אולי הגיע הזמן לספר את הסיפור שלי. לשחרר חלק מהרסיסים.
קרני השמש ניתזות על עיניי ומסנוורות אותן, אך מבעדן אני מזהה את צורת הליכתו. ריצה קלה ואני עומדת לצדו. האפור שבעיניו מבולבל אך גם נחוש. שפתיו מתעגלות לשאלה אך שפתיי מקדימות.
"ניסיתי להרוג אותך". גופו נמתח ומזדקף.
"אני מודע לכך, אבל חשבתי שכבר עברנו את זה, הלוא כן?". נשימה עמוקה, אמת אחת בקצה פי.
"לפני כמה שעות עמדתי מאחוריך עם פגיון, בכוונה לפגוע בך". הוא אפילו לא נרתע, איני יודעת האם זו טיפשות או תמימות, או שמא האמון שלו בי. אסור לתת בי אמון. במיוחד לא הוא.
"וכמו שקרה גם בפעם הקודמת, לא הרגת אותי".
"השומר שלי מנע ממני לעשות כן".
"אם כך, טוב שהיה שם. כרגע את חשה צורך בלתי מוסבר לנעוץ בי את הסכין שלך?". הנהון לשלילה, המומה מכדי לומר זאת.
"אז נוכל לדבר סוף סוף, חיכיתי לזה. הנך מוכנה להתחייב לומר לי את האמת?".
"כן".