מבול

ריין

 "את נושרת".
"סיימת לקרוא את הספר".
"את מרגישה שאת נופלת". נגינת קולו נשמעת רחוקה.
"והכל סוגר". הנשימות שלו קרובות קרובות.
"נהיה כחול כמו סערה". כחול.
"אני מפחדת".
"אני יודע". ואז אני נסגרת עד שרק ההד שלי נשמע.
"לא, אתה לא". חטוף. והמפתח מסתובב. נעול.
"נמאס לי מהשיחות הללו, אתה שובר ואחר כך מנסה לתקן. תן לי להבהיר לך משהו, ברגע שסדקת אותי לא תוכל להחזיר זאת לאחור". הנשימה שלי מתקצרת שוב.
"זוכר ששאלת על הפגיון?" הנהון קלוש והוא לא מביט בי. אני מסתכלת למעלה.
"הוא דרך המילוט שלי".
"ספרי לי".
"אתה כבר יודע, יותר משאתה מוכן להודות".
"את לא בורחת". הידיים שלי רועדות והאצבעות מסתבכות.
"יותר, אני לא בורחת יותר". אני מתכווצת בכאב שהמותן משלחת בי. אני אסבול ואשאר. הוא נמס. נמס לחלוטין. אני בורחת יותר, אני נשארת. שלא אקפא. ולא אתן לאף אחד להיכנס.