מבול

ריין

חזרתי, קרטר הודיע לי שרשמית, אני מוזמנת לארוחת ערב עם הוריו.
משהו רע עומד לקרות בקרוב, ואני מפחדת שיקרה לו משהו.
רוז מכרכרת סביבי, דואגת לכך שאוכל ואשתה, פורקת את ארגז הנסיעות שלי ומפטפטת בקול.
אני צוחקת וממציאה עבורה מעשיות על מעשיי בכפר.
היא מתאימה שמלה חדשה למידותיי ופוקדת עליי איך להתנהג בארוחה.
"בשום פנים ואופן, את לא מניחה מרפקים על השולחן".
"רוז, אני שמחה שנפתחת אליי". אני רוצה לחבק אותה והיא מחזיקה את ידיי במקומן באוויר.
"אל תזוזי עדיין". היא ממלמלת, סיכות בפיה והיא מצרה את המותן, מתרחקת ומטה אל ראשה הצידה.
"מושלם". היא מסמנת לי לרדת מהשרפרף עליו עמדתי בשעה האחרונה.
אני מחליפה את השמלה במשהו נוח יותר ומושיטה אותה לרוז.
היא מניחה את ידיה על כתפיי.
"גם אני שמחה, עכשיו תנוחי ובעוד כמה שעות דיימן יגיע לקחת אותך למטה ותעשי עוד צעד אחד בדרך להפיל אותה". אני מחייכת בפליאה.
"את?".
"אל תאמרי על כך מילה לאף אחד". היא יוצאת מהחדר, כמה היא מסתכנת. אם מעשהו ישמע אותה אומרת דבר אחד שגוי היא תאבד את חייה.
אני חייבת להצליח.