מבול

ריין

כותבת מילים, מילים על הדף הלבן.
שונה. אחרת. לא כמונו. טיפשה. שנואה. רעה. מסוכנת. לא שייכת. לעולם. דם. מלוכלכת.
מכוערת.
פולטת את המילים אל הנייר. ידיי צורבות כאילו המילים חרוטות עליהן ממש.

איני מצליחה להתמודד עם המחנק העצום בגרוני ואני חייבת לצאת החוצה ולרוץ. לרוץ. לרוץ.

השער נפרע לגמרי ומתבדר מאחוריי. חולפת על פני מבני הכפר ונכנסת אל תוך היער. כמה ציפורים עפו וציוציהן החרישו את אוזניי. שצף של קללות מוצא את עצמו מחוץ לפי ואני מטיחה את להב הסכין שלי בעצים. אני רוצה לכלות את כל הכוח שנשאר. אני חוזרת וחוזרת על הפעולה, השרירים שלי כואבים אבל אני רוצה. רוצה שיכאב. רוצה למחות. רוצה להאשים.
רוצה לשכוח. בעיקר לשכוח.
אבל הזיכרונות צפים ועפים. בכל הראש שלי תמונות מתגלגלות ומשפטים נחקקים והכל קורה מחדש.

אני אוחזת בניצב. משליכה. פוגעת. אוחזת בניצב. משליכה. פוגעת. אוחזתבניצבמשליכהפוגעת.אוחזתבניצבמשליכהפוגעת.
אני מרוכזת. מרוכזתמרוכזתמרוכזת.
ואז כבר לא.