מבול

ריין

החורף התחזק, ולפיכך, היה קר מהרגיל.

לבושה בארבע שכבות מגוננות התייצבתי בבוקר לאימון בגן, הקשת תלויה באלכסון על גבי יחד עם אשפת החצים.

דיימן היה לבוש במקטורן דק בלבד, חששתי שיקפא אך לא נראה שנתן דעתו לקור.
הכפפות הכהו את אחיזתי בקשת ולכן שמטי אותן אחרי דקה של חוסר אפשרות לכוון כמו שצריך.

מפרקיי אצבעותיי הלבינו אך אף לא אחד מהחצים שלי פספס.

"איך יכול להיות שקרטר הצליח לחמוק ממך?". דיימן עמד קרוב יותר מבתחילת האימון.

"הוא מהיר". הפטרתי ללא מחשבה יתרה.

"לא עד כדי כך".

"כן, זה נכון". הוא לא הוסיף מילה, מחכה שאמשיך בדבריי.

"אני לא רוצחת". פשטתי את השכמייה העליונה, מרגישה בחום פתאומי.

עוד שכבה נוספת נותרה על האדמה הקשה, ולבסוף נותרתי רק בשמלת החורף שלי.

"מעולם לא חשבתי שאוכל להרוג אותו, זו הייתה מעין התערבות עם עצמי, האם אגיע קרוב מספיק כדי לשמוע את הדממה. נראה שנכשלתי".

"לא להרוג אדם זה לא כישלון". התקרבתי אליו עד שעמדתי בדיוק מולו, כשהקשת עדיין בידו.
"נכשלת בכך אי פעם?". 

"כן". הרמתי את הקשת עד שהחץ נגע בלבי והמשכתי להביט בו, לסתו התקשחה אך ידיו לא רפו מהקשת.

"אתה יכול לירות בי כרגע, תעשה זאת?".
"לא, לא אפגע בך". קולו היה קשה כמו ידיו.

עברו כמה שניות, הוא שמט את הקשת בקול חבטה.

"למה את מחייכת?". זקפתי גבה לעברו.
"כי אתה יודע מה אני מרגישה".

מעלינו, על החומה, העבירו הזקיפים הודעה ביניהם.
אחד מהם, שזיהה את דיימן שחייל במשמר המלכותי קרא מטה לעברנו,
"המלך נרצח". הו לא.