מבול

ריין

התחלתי להתאושש מהמתקפה.

בעודי עדיין בגבי אל דיימן, הוצאתי את הספר מאחורי הכרית, הפרח של קרטר עדיין היה בתוכו. התחלתי לצייר בעמוד שלאחר העיניים, סרטוט פשוט של פני נער. צבעתי את הרקע כולו בשחור, זועם כמותי. מלבד עלה קטן נידף באמצע הדף בצבע פנינה.
הרגשתי את ידו של דיימן על כתפי ונשימתי נעתקה, הוא לקח את הספר מידי. בלי לומר דבר.
"לא". מחיתי. "תחזיר לי את הספר".
"את מוכנה לוותר למענך אבל תילחמי למען הספר שלך?".
"אתה אינך מסוגל להבין".
"אלו רק ציורים". קפצתי מהמיטה ובעטתי בו בכוח, לא נראה שהמהלומה הפריעה לו בדרך כלשהי.
"אני לא בוטחת בך". העברתי יד בשערי הקצר.
"לא מגיע לך האמון שלי, אתה עושה הכל כדי לשבור אותו שוב ושוב ולכן לא תוכל לעזור לי". עמדתי כל כך קרוב אליו, יכולתי לראות את האישונים שלו מתרחבים.