מבול

ריין

      

הפעם הקור הוא שהעיר אותי, אם כי הייתי עטופה בשכבה כפולה של שמיכות.

היה לי קר.
ניגשתי לאח ובידיים רועדות הדלקתי להבה שליחכה את פיסות עצי ההסקה.
להתרחץ. שטפתי את עצמי במים חמים, חמים מדי. ששרפו את עורי. הקירות מתקלפים סביבי. לבשתי בגדים חמים, והתיישבתי מול האש. מתחילה להתנער מהצינה.
האש מלחכת את פניי. הדלת נפתחה בחריקה קלה שגרמה לי לקפוץ.
"שלום לך". קרטר.
"יהיה אכפת לך להביא לי סריג נוסף?". קרטר ניגש לארון והוציא ממנו כמה סריגים, הוא זרק אותם בכיוון הכללי שלי והתחיל להתהלך בחדר.
"אז חשבתי לעצמי", הוא אמר, "שעוד מעט יערך נשף".
"בסדר".
"את תבואי איתי". הבטתי בו בגבה זקורה.
"אני לא רוקדת". אמרתי, מקווה שהתירוץ יניח את רוחו. 
"אקח מישהו שילמד אותך, זה לא עניין גדול, קיוויתי שתרצי להצטרף אליי למסע הבא שלי בכפרים". החוצה. אתו. לבד.
"אני".
"לפני שאת אומרת לא, רק תחשבי על זה קצת, לפחות עוד יום, ואז תוכלי לדחות אותי בגסות ולטרוק לי את הדלת בפנים, בסדר?". צחקוק קלוש נמלט מבין שפתי, כי קרוב לוודאי שזה מה שהייתי עושה. קרטר חייך אליי, קד ברשמיות מכוונת ויצא מהחדר.

 דיימן נכנס כעבור כמה שעות. נוכחותו השרתה עליי מן שלווה מוזרה.

"את לא יודעת לרקוד".
"לא מנומס לצותת לשיחות פרטיות ובכל מקרה, זה לא מה שאמרתי".
"ובכן, מה כן אמרת?". 
"שאני לא רוקדת, לא מבצעת פעולת הריקוד". שפתיו התעקלו בשעשוע.
"ולמה, אם כן?".
"כי אין סיבה לחוג סביב עצמי באושר צרוף כשחיוך מסנוור מנצנץ על שפתיי ולבי דוהר בקצב המוזיקה".
"או לחלופין, את לא יודעת לרקוד".
"אני לא אפול במלכודת הזו".
"איזו מלכודת?". הוא שאל בתום. גלגלתי את עיניי.
"בוא נילחם, תתן לי לרוץ או משהו, או לסחוב דליים מלאים במים, כמו החיילים בחוץ".
"את מתחמקת מתשובה". הוא הושיט לי את ידו, גלגלתי את עיניי לכיוונו אבל אחזתי בידו הוא סובב אותי בעדינות, בתנועות חינניות.
עיניי נעצמו, כל כך הרבה זמן לא רקדתי. רגליי זזו באלגנטיות על הרצפה, במחול מהיר. הרגשתי חופשיה כמו שלא הרגשתי זמן רב, מרחפת.
אבל אז הכאב. תמיד הכאב.
נחלצתי מידיו של דיימן.
"מה קרה?". הוא שאל. הידיים שלי רעדו.
"אני לא יכולה".
נצמדתי לקיר בנשימות מקוטעות ידיי בשערי.
"ריין, תסתכלי עליי". ריין, זו הפעם הראשונה שהוא ביטא את שמי. הסבתי את מבטי אל פניו. "מה קורה לך?".
"אני לא יודעת". הכאב נחלש ויכולתי לנשום שוב.
"אני לא יודע עוד כמה זמן אוכל להאמין לך".
"גם אני לא". לחשתי, הוא נאנח בשקט, ושמתי לב שהוא אוחז בידיי.
"אני צריך ללכת". הוא אמר וניגש לדלת.
"כמו כולם". לחשתי.
לקחתי את הספר שלי והתחלתי לרשום זוג עיניים, משחקת עם ההצללה ועם הקווים, מורחת ומוחקת, מעבה ומשרטטת את הקווים העדינים של הריסים, את הקשתיות והאישונים, מבט חודר. העיקול הקל של הגבות, תחילת גשר האף.