מבול

ריין

ניגשתי לדלת החדר שהוקצה לי ונכנסתי. התיבה שניתנה לי הונחה למרגלות מיטה שאותה קישטו כריות רקומות וכיסוי תואם.

התכופפתי קלות וכרעתי אל מול התיבה, פתחתי אותה בקול חבטה עמום, מוציאה בגדים נקיים, שלא סבלו את תלאות הדרך כמוני. וידאתי שהפגיון עדיין קשור לרגלי והלכתי לכיוון חדר הרחצה.

שטפתי מעלי את אבק הדרכים ושפשפתי. שפשפתי. שפשפתי את מגע הדם מידיי עד שלא חשתי בהן עוד. שרטתי בעורי עוד ועוד מנסה להסיר אותו מעליי. משכתי בשערי וניסיתי לא לחשוב. לא לחשוב. לחשוב.

התלבשתי והברשתי את שערי במהירות והייתי שוב בחדר. עומדת מול המיטה. בוהה לרגע בקיר הלבן.

צנחתי על הכיסוי הרקום והתחלתי לצרוח. צרחה מצמררת וארוכה שנמשכה. לתמיד. לעולם. לנצח.

דיימן פתח את הדלת בתנופה ונכנס לחדר. הוא התיישב מאחוריי והצמיד את ידו לשפתיי. כמו באותו לילה לפני שבועות.
התפתלתי וניסיתי להיחלץ מאחיזתו. צרחתי לתוך ידו.
"תירגעי עכשיו". הוא אמר צמוד לאוזני.
"הרגת אותם!, הרגת אותם!". צעקתי אל בין החריצים שבין אצבעותיו .
"תירגעי בבקשה". ידו הייתה חמה.

עצמתי את עיניי. קרח וריח של יער הציפו את עיניי ואפי. הצטמררתי בפחד שלא ידעתי שעוד נותר בי.
"תעזוב אותי עכשיו". ביקשתי בצרידות. דיימן שיחרר אותי מידו.
"תלך מפה". קולי נשמע סדוק ושבור.

חלשה. חלשה יותר מתמיד.

"אני לא יכול". קולו קשה באוזני.
"מדוע?, מדוע אינך יכול להניח לי?".