מבול

ריין

"אני לא רוצה להקפיא אותך, כמו שקורה לי בדרך כלל". נשימה אחת, משהו מבזיק בעיניו.
"לא תאבדי את עצמך". אבל מה אם כבר איבדתי?. לא אוכל לשוב.
"יש לנו מה לאבד בכל סיבוב". זו הייתה טעות, לתת לו לדעת.
"מה אם איבדתי הכל?". אני נדחקת אל הדלת, לא רוצה לחלוק יותר את האמיתות שנשפכות ממני.
"לא".
"איך אתה יכול לדעת?".
"כי אני מכיר אותך". הוא אמר שאנחנו לא חברים, הוא אמר שהוא לא מאמין לי, הוא הרס חומה שלמה. אבל הוא יודע, חלק קטן מתוכי. הראש שלי כואב רק מהמחשבה הזו.
אני שוב עושה את זה. אז אני בוהה בחלון בלי לראות דבר כל המשך הנסיעה.

אנחנו נעצרים בטלטול וגווי נלחץ אל גופו המוצק של דיימן, אני ממהרת להימלט ולצאת החוצה.
"כל הדרכים חסומות, ניאלץ לישון כאן הלילה". אומר הנהג.
ואז מתחיל הגשם, לידי אני שומעת את קרטר. השומרים משחררים את הסוסים ולוקחים את המטען, אני סוחבת כמה שקי אספקה. הקבוצה הקטנה שלנו נכנסת אל בין העצים בהתגוננות מפני הטיפות הקפואות, אנחנו רצים ובוץ דבק בנעלי כולם. אני מחליקה לרגע אך ממשיכה לאחוז בבד המחוספס של השקים, דיימן אוחז בזרועי ומחלץ אותי. ערפל מתחיל מתגודד סביבנו, ואנחנו נכנסים עמוק למעבה היער. הגשם מתחזק והרוח מצליפה בנו. מבעד לאובך אני מבחינה בפתח של מערה, אחיזתי בידו של דיימן מתחזקת ואני מושכת אותו לכיוון המחסה, הוא מסמן לשאר.