מבול

ריין

תמונתה היא שהייתה בתוך מדליון הנחושת. לא העזתי להסתכן ולפתוח אותו. פחדתי שאהיה דומה לה. ובהחלט הייתי, גם אני אכזבתי אותם.
בנשימה מגמגמת שחררתי את התפס המתכתי. תמונה מזהיבה בשוליים של נערה בגיל העשרים שלה וגבר לצדה נשקפה אליי. צבע שיערה נראה כשלי וחיוכה בשפתיים מלאות, היה של אמי והעביר בי צביטת כאב חדה כמו להב. הגבר, בעלה, נראה מבוגר ממנה במעט, כארבע שנים לערך. הם נראו מאושרים ואושרם צרב בעיניי. משקל נוסף אל המושב וגרם לי לסגור את התפס בתנועה חדה ששרטה את גב כף ידי.
"מי היו אלו?". הוא שאל ונשמתי בשקט. תוהה גם אני.
"בבקשה, אל תדבר איתי".
"אני לא אכבד את הבקשה שלך". הלוואי שגם אני יכולתי.
"אני לא משוגעת".
"זה מה שכולם אומרים, אבל אני לא חושב שאת משוגעת".
"ישנת?".
"את עדיין דואגת לי?".
"תענה לי".
"כן".
"למה?".
"אני מכבד את ההבטחה שלי". זה גרם לי לגחך.
"אתה שקרן".
"זה נכון, אבל גם את".
"זה לא נכון". ואני מפנה אליו את פניי. "כל מה שאמרתי, היה אמת. גם כל מה שלא אמרתי היה אמת. אך מעולם לא שיקרתי לך". אני נושכת את פנים הלחי שלי.
"אכפת לך ממני, אפילו קצת?".
"אני אחראי לדאוג לשלומך".
"ובכן, זהו שקר, חשבת שתהרוג אותי, זו לא בדיוק דאגה לשלומי, נכון?". כלי הרכב מתחיל לנוע בקול דהרת סוסים וראשי נתקל בחלון, שלחתי יד ושפשפתי את הנקודה הפועמת.
"נפצעת שוב". הוא מעיר ולוקח את ידי בידו.
"לא ענית לי". הוא מוציא תחבושת קטנה וצנצנת זכוכית מתיק קטן שתלוי ברצועה על כתפו.
"ואיני מתכוון לענות לך. עכשיו, תייצבי את היד שלך". אני עושה כדבריו כשהוא מחטא את החתך.
"למה אתה עושה את זה?". גידפתי בשקט כשהוא אחז בידי חזק מדי.
"כדי לשמור עלייך". אצבעותיו החליקו על פני הגזה הלבנה כדי לבדוק את האחיזה על ידי, ונשמטו לצדו.
"ועכשיו נחזור אל השאלה המקורית, של מי התמונה הזו?".