מבול

ריין

צעדים המתקרבים אל הדלת נשמעו במסדרון וסגרתי במהירות את הספר תחבתי אותו אל מאחורי הכרית לצד הפגיון.
רוז נכנסה ובידה ספל משקה.
"תודה, היכן הנסיך, זה שאמר שיביא לי את המשקה?" שאלתי.
"עסוק" עתה מוכנית.
"ובכן, מה שלומך?" שאלתי מנסה לפתוח בשיחה.
"שלומי בסדר, גבירתי". ענתה והרכינה את ראשה ושערה נפל על פניה.
"השער שלך מקסים" אמרתי בניסיון לעורר בה עניין לשוחח איתי.
"אני מודה לך גבירתי".
"בוודאי, אוכל לבקשך דבר?".
"כמובן".
"תוכלי לגזור את שיערי?". היא השתנקה.
"מהו האורך שבו את רוצה?".
"עד לכתפיים".

רוז התיישבה מאחוריי והתחילה להבריש את שערי.
היא פתחה את אחת המגירות בשולחן והוציאה מספריים, היא ניגשה אליי.
"אשמח אם תוכלי לעצום את עינייך". עשיתי כמבוקשה והרגשתי את ידיה על שיערי ומשקל קל על המצח וקולן המתכתי של המספריים.

"את יכולה להסתכל" אמרה לבסוף והושיטה לי מראה קטנה, ממוסגרת.
שביל באמצע חילק את שערי לשתי קבוצות שבות שנפלו בצדי ראשי עד לכתפיי והסתלסלו קלות בגלים בצבע נחושת.
"תודה". היא הנהנה, קדה ויצאה מהחדר. הוצאתי מהארון שמלה עדינה בצבע השני ונכנסתי אל החדר הנוסף כדי ללבוש אותה. השמלה הלמה היטב את מידותיי.
קרטר עמד ומאחורי הדלת .
"שלום לך, אדוני הנסיך". אמרתי בחיוך קטן אך כשראיתי את הבעת פניו חיוכי נמחק.
"מה עוללת לשערך?".
"חתכתי אותו".
"מדוע חשת צורך לעשות כך?".
"השער הארוך נכנס לעיני והפריע לי, אבל השאלה האמתית כאן היא לאן נעלמת?".
"זה לא משנה כרגע, אני רוצה לקחת אותך למקום שחשוב לי מאוד". קימטתי את מצחי בתהייה והצטרפתי אליו בפתח החדר, קרטר התחיל ללכת במהירות מופרזת ואני בעקבותיו ברחבי הטירה, מנסה להשיג אותו.
נכנסנו למסדרון נוסף פנינו ימינה וירדנו בגרם מדרגות נוסף. לאחר שעברנו את כל הדלתות הקיימות בכל המסדרונות האפשריים. פתח קרטר דלת כבדה מברזל מחושל וחיכה שאכנס אחריו.

היינו במרתף יכולתי להרגיש את האדמה תחת רגליי והרחתי טחב ועובש.
באמצע החלל ניצבע אבן בעלת עורקים בשלל גוני הקשת ועליה מוטבע סמל המלוכה.
"זה היה המקום האהוב על אמי, ולכן". הוא מפסיק לרגע. "היא גם נקברה כאן". אני בולעת את רוקי.
אם קרטר אינו בנה של המלכה, מדוע הוא דומה לה כל כך?.
כאב חד פילח את מותני, פלטתי אנחה חרישית, הצמחתי ורדים אדומים לרגליי המצבה. מעין מחווה מרדנית.
"תודה". הוא לחש מבטו מרותק לאבן התמירה מולו. הוא עמד כך, מבטו מעורפל וממוקד. נשארנו שם אולי שעה או יותר. הזמן לא התקדם.
מוות ואבדן צפו בחלל הקטן.

"אולי כדאי שנעזוב". לחשתי.
מבטו ננעץ בסמל וסירב להרפות.
"קרטר". הבטתי ישר לתוך עיניו. "אתה יכול לבוא איתי?". הוא הנהן לאט והחל ללכת.
משכתי אותו בעדינות לכיוון היציאה, הוא נגרר אחרי עד שחצינו את הסף וסגרתי את הדלת. קרטר החליק במורד הדלת אל הרצפה.
רציתי לספר לו, באותו הרגע. רציתי כל כך עד כי המילים עמדו לי על קצה הלשון אבל לא יכולתי.

אנקה קטנה של כאב נמלטה מפי.
"ריין?" קרטר הישיר אליי מבט.
"זו המותן שלי".
"למה את לא מחלימה?". נפלתי. נפלתי. נפלתי ושחור בעיניים. וקול חבטה שהראש שלי פגע ברצפה. הסיבה שאני לא מחלימה.