מבול

ריין

  "אם תבטיח לי דבר נוסף שתעמוד בו".
"את יכולה לסמוך עליי".
"באמת?, בפעם האחרונה שסמכתי עליך ניפצת את האמון שלי".
"ניסוח לא מוצלח". חצי חיוך הפציע על פניו.
"גם אני חושבת כך". עייפתי מהכל.
"אתה משתנה".
"איך בדיוק?".
"אתה מתנהג כאילו אתה מכיר אותי".
"ואם אומר לך שאני באמת מכיר אותך?".
"תפסיק לדבר בחידות". הוא מחייך, כי גם ממני ביקש והתחמקתי.
"השיער והעיניים, הם החלקים שאת הכי אוהבת בעצמך, את חושבת שהשפתיים לא רעות בצורתן ובצבען. את ממש שונאת את הצלקות שלך, אף שהן הופכות אותך למי שאת. אני מכיר אותך יותר טוב מעצמך".
"מה עוד?". הוא הבין, או לא לפחות אני מקווה.
"את לא מניחה לעצמך לבכות, או לשחרר. את מחזיקה הכל קשור ומהודק בתוכך".
"שכחת משהו". על פניו מתפשטת הבעה מסוקרנת וחוששת. הוא צריך.
"אני לא יכולה לבטוח יותר". היא מתפוגגת ונשברת.
"אני מצטער". כף ידו על שולי הבד של שמלתי.
"אינני יודעת". רעד. הריסים שלו מרפרפים מהר מהר.