מבול

ריין

"האם אתה חושב שאני יכולה לסמוך עלייך?".
"לא".
"אני חושבת שכן, אולי רק קצת".
"לא". אני מביטה ישירות בפניו ומתחילה לדבר.
"אני לא הוזה, אני לא אומרת דברים בלי משמעות. אני ידעתי שאני עומדת להרוג וידעתי שהמעשה יכתים את ידיי לנצח, ידעתי שהוא לא יוכל להתגונן מפניי כי הכוחות שלי מפלצתיים". אני עוצרת רגע כדי לנשום. "אבל אתה מרגיש את זה?". אני לוקחת את ידו ומניחה את האצבע המורה על השקע בצווארי, הדופק כה מהיר שמסוגל לקרוע את העור.
"זה כאין וכאפס לעומת איך שהרגשתי, הייתי כל כך שמחה..". עיניי מרפרפות ושבות ונפקחות. "אני מפלצת שסומכת עליך, אפילו אם לא הרבה כמו שהיא רוצה". סבתי לאחור ונשענתי על כתפו. דיימן קפא לרגע אך לא הדף אותי. נשימותיו הקצובות היו הצליל היחיד ששמעתי בדקות הבאות.

"למה את נותנת בי אמון?".
"כי אתה מקשיב".
"גם הנסיך מקשיב לך".
"הנסיך גם משחד אותי בעוגיות. זה לא העניין".
"אני יכול לסמוך עלייך?".