Successful.

פרולוג

"כשאתה שם את הילד שלך בפנימיה, אתה מוותר עליו."
זה המשפט הראשון שצעקתי על ההורים בגיל 10ושנייה לאחר מכן קיבלתי סטירה.

עד היום זה המשפט שאני באמת מאמינה בו,
אם ההורים שלי שמו אותי בפנימיה מגיל 10 זה אך ורק מהסיבה שאין להם כח אליי, ואני לא שווה את היחס שלהם.

״לא כל האצבעות אותו דבר״ סבתא שלי תמיד הייתה אומרת לי. אף פעם לא באמת הבנתי את המשפט עד לרגע שהגעתי לפנימיה.
המשפחה שלי היא משפחה ברוכת ילדים, בסך הכל 8 ילדים, זוג הורים וסבתא.
מבין כל הילדים אני הייתי הפחות מוצלחת.
הילדה שמשעים אותה כל יומיים מבית ספר, הילדה שלא מכינה שיעורים ומרביצה לילדים.

הייתי ממררת בבכי בחדר כשהוריי היו צועקים עליי על כך שנכשלתי בבחינה, וכמה דקות אחרי זה יוצאים לחגוג את הצלחתה של אחותי התאומה ומשאירים אותי לבד בבית.

תמיד הייתי אוהבת את ההורים שלי.
הייתי מכונה למות בשבילם, עד לרגע ששמו אותי בפנימיה בגיל 10, היום אני שונאת אותם עד כדי כך שאם אני אראה אותם בסכנה אני אצחק להם בפרצוף ואלך.
הם בחרו לוותר עליי מכל הילדים שלהם,
בגלל שאני הכי פחות מוצלחת.

תמיד הייתי בוכה על כך שכל האחים שלי הצליחו בהכל, ואולי היו נכשלים בדבר שתיים.
שתי האחים הגדולים שלי כבר היו עשירים בטירוף בעבודת ההייטק שלהם, אחי בן ה17 היה הספורטאי של העיר והבית ספר,
אחותי התאומה הייתה האדם הכי מוכשר שהכרתי בעולם. ושלושת האחים הקטנים שלי היו עוד ביסודי אבל כל יום מחדש הם היו חוזרים לבית בניפנוף הציונים שלהם מול הפרצופים של כולם.

״ואז המורה אמרה לי; איזה מזל שאת דומה לאחותך הגדולה! אני מתכוונת להילה כמובן לא לשנייה״ שמעתי בערב אחד את אחותי הקטנה בת השמונה אומרת וכמה ציחקוקים ואז עוד מילות הסכמה מצידי אחיי הקטנים בני השבע והתשע.

תמיד האמנתי בעצמי. תמיד האמנתי שכל כישלון הוא עוד אבן בשביל שמגיע להצלחה.
תמיד אמרתי שבסופו של דבר אני אצליח ואף פעם לא צריך להתייאש.
ילדה בת 10 מלאה בחלומות שהעולם יהיה טוב יותר, ושאני אהיה משהו חשוב בעולם המדהים הזה.

״יהיה לך טוב כאן״ אמא אמרה בחיוך מתוק כשעמדנו בשער הפנימיה, ״יהיה לי טוב איתכם אמא״ ייבבתי בעצב וללא הבנה מדוע רק אותי שמים במקום הזה.
״אולי כאן יחנכו אותך שאפשר לדבר במקום להרביץ״ אמא מילמלה בכעס בשביל שלא אשמע אך שמעתי ובלעתי את הרוק.

״אבא?״שאלתי בתקווה קטנה שאולי הוא כן רוצה אותי בבית, הוא נעץ בי מבט זועם
"אני מבטיחה שאני לא ארביץ יותר! בבקשה אל תשים אותי פה" כמעט והחזקתי במכנסי הג'ינס השחורים שלו בבכי,
״תפסיקי! אתה הילדה היחידה שעושה לי בושות בחיים האלה, אולי באמת תתנהגי כמו בן אדם כשתחיי פה״ הוא אמר לי בשנאה והשפלתי את מבטי.
הסתכלתי על המשפחה שלי פעם אחרונה לפני שנכנסתי לפנימיה ולא ראיתי שום חרטה בעיניהם של אף אחד, רק הבזק קטן ומהיר של עצב בעיניה של אחותי התאומה הילה שנעלם בדיוק באותה המהירות שהופיע, וחרטה וכאב אמיתיים אצל סבתא שלי.

״לא כל האצבעות אותו דבר״ לקח לי הרבה זמן להבין את המשפט הזה.
בפנימיה אף אחד לא מתנהג כמו במשפחה שלי, ואף אחד הוא לא מוצלח כמו המשפחה שלי.
כל ילד במשפחה שלי היה מוצלח ומיוחד בדרך שלו, חוץ ממני כמובן.

בלעתי את הדמעות ששהו בגרון שלי ביחד עם כל הרגשות אל המשפחה הארורה שחייכה אליי בצביעות מבחילה, הפנתי את גבי אליהם וידעתי שאני לא מתכוונת לראות את הפרצופים הדוחים שלהם יותר.