פז
כשהתעוררתי בבוקר, הכל היה הפוך ומסוחרר, הראש שלי התפוצץ והגרון שלי היה יבש.
הסתכלתי מסביבי וראיתי שאני בחדר שלי בפנימיה, חיפשתי את לידן אבל היא לא הייתה בחדר, והשאלה היחידה שעברה לי הייתה איך הגעתי לחדר ומה קרה אתמול?
קמתי מהמיטה חסרת כוחות והתקשתי ללכת כשהרגשתי כאב באיבר המין שלי, התעלמתי מזה וציחצחתי שיניים מגלה שאני לבושה בפיג׳מה.
בדקתי בשעון מה השעה וזה הראה שהשעה אחת בצהריים.
יצאתי מהחדר והחזקתי בראשי שכאב, זאת לגמרי פעם אחרונה שאני שותה ברמה כזו, או בכלל. ״את יודעת איפה לידן?״ שאלתי ילדה מהפנימיה שבדיוק עברה לידי ונאנחתי
״היא במשרד של שלומי״ היא אמרה והלכה.
יצאתי לחצר של הפנימיה וראיתי את עידו ואסיף יושבים ביחד ומדברים בינהם.
״בוקר טוב״ אמרתי בקול צרוד ועיניהם נפערו
״פז״ הם אמרו בהלם והרמתי גבות ״מה יש לכם?״ שאלתי לא מבינה והם החליפו מבטים,
״סתם את בסדר?״ אסיף שאל בחשש אבל בחרתי להתעלם מההתנהגות המוזרה שלהם והנדתי בראשי לשלילה ״כואב לי הראש״ לחשתי ואסיף קם ואחרי חמש דקות חזר עם בקבוק מים ושתי כדורים של אדויל.
״תגידו איך הגעתי לחדר אתמול?״ שאלתי מבולבלת והם שתקו, זרקתי לשניהם מבט ועידו אמר במבט רציני ״לידן החזירה אותך״ קיווצתי את גבותיי לא מבינה את פשר ההתנהגות המוזרה שלהם.
לידן יצאה באדישות מהבניין וכל העיניים שלה היו אדומות והיה אפשרי לראות את זה ממרחקים, היא הלכה באיטיות אל כיוון לא ידוע עד שקמתי אלייה.
״לידן? מה יש לך?״ נלחצתי כשנעמדתי מולה, הייתה לה שריטה קטנה על הלחי ופנס ענקי בעין והיא בכתה בשקט ״את אף פעם לא בוכה, מה יש?״ שאלתי ברכות והיא משכה באפה.
״את לא זוכרת מה קרה אתמול?״ היא שאלה מנסה להירגע בזמן שניגבה את הדמעות, ניסיתי להיזכר במה שקרה אתמול אך ללא הצלחה
״שתיתי יותר מידי״ עניתי מעט מתנצלת והיא משכה בכתפייה ״לא נראה לי שתירצי לדעת״ היא מלמלה ועברה אותי אל אסיף ועידו.
אסיף מיד קם אלייה וחיבק אותה למרות שהיא התנגדה בהתחלה אך לבסוף נרגעה בין זרועותיו, ״טוב כולכם כבר מתחילים להלחיץ אותי, תספרו לי מה היה אתמול?״ ביקשתי מעט עצבנית ולידן התנתקה מהחיבוק של אסיף ואמרה לו משהו והוא נתן לה נשיקה בראש והיא הסתכלה עליי
״מישהו מת? איזה דרמה״ ניסיתי להפיג את המתח אבל כולם נשארו רציניים, לידן התחילה להתקדם אל הבניין ״בואי לחדר״ היא ביקשה וככה עשיתי.
התיישבנו שנינו על המיטה, אחת מול השנייה ולידן נשמה עמוק ״אתמול אחרי שהתחלתי לרקוד עם יובל, נעלמת לי מהעיניים ובהתחלה לא רציתי לדאוג כל כך, כי את יכולה לעשות מה שבא לך ולא רציתי להגביל אותך את יודעת אני לא אמא שלך״ היא התחילה לספר והנהנתי, עד כאן הכל בסדר.
״אז המשכתי לרקוד עם יובל עד ששמתי לב שכבר הרבה זמן לא ראיתי אותך, עברו שלוש שעות כמעט שאיבדתי את המחשבות בזמן הריקודים ולא שמתי לב איפה את, כאן התחלתי להילחץ והתחלתי לחפש אותך, חיפשתי בכל מקום פז״ היא אמרה בשקט והלב שלי התחיל לדפוק במהירות, קרה לי משהו אתמול?
YOU ARE READING
Successful.
Dla nastolatkówלידן היא נערה רגילה. פשוטה ומשעממת. אין בה שום דבר מיוחד והיא גרה בפנימיה. נערה חסרת תקוות וחלומות. כי כשאין מי יאמין בך, יתמוך בך, יעודד ויחזק אותך אז אתה לא שווה משהו. אתה לא מיוחד ואם אתה לא מיוחד אתה לא שווה מאמץ.
