לידן
בוא אליי- שלחתי ליובל והסתכלתי על המסך וחיכיתי שיענה לי, כבר שלוש פעמים ביקשתי ממנו לבוא השבוע והוא לא בא, והתגעגעתי אליו.
עשר דקות אני אצלך- ענה והלב שלי דפק במהירות, לא ראיתי אותו כבר שבוע והתרגשתי.
מאז כל הדברים שקרו בחבורה שלנו, הדברים כבר לא כמה שהיו, הם חזרו להיות כמו פעם, פעם של לפני אסיף ותומר.
תומר ואסיף הפסיקו לבוא לחדרים שלנו באמצע היום, שעת לילה מאוחרת או מתי שרק בא להם.
תומר כמעט ולא מראה את הפנים שלו בפנימיה וכך גם אסיף, בעיקר כי הם נשארים בבתים שלהם, עם החברות שלהם.
בארוחות בוקר הם כבר לא יושבים איתנו באותו השולחן ואנחנו כבר לא יושבים כולנו יחד על הדשא בחוץ.
הכל חזר להיות כמו פעם, רק אני ופז בארוחות בוקר, על הדשא בחוץ, ומידי פעם עם עידו.
היחסים שלי ושל שלומי בדיוק כמו פעם ואפילו יותר מזה.
״באתי״ יובל אמר כשנכנס לחדר וחיוך התפשט על פניי, עמדתי כל המיטה ופתחתי את ידיי לחיבוק והוא חייך וחיבק אותי.
״התגעגעתי אלייך״ אמרתי ואחזתי בפניו עם שתי ידיי ונישקתי אותו מלא פעמים.
״גם אני״ אמר והעמיק את הנשיקה עד שכבר לא היה לי אוויר.
התיישבנו על המיטה והסתכלנו אחד על השני, ״הפסקת לבוא אליי או להזמין אותי אלייך״ אמרתי מעט בעצב והוא נאנח, ״כן לא יצא״ ענה ונשכתי את שפתיי.
את שאר היום העברנו בצפייה הטלוויזיה וחוסר תקשורת מעליו ביננו, וכל המצב הרגיש לא טוב.
״למה אתה מתנהג ככה אליי?״ יובל הפנה את מבטו מהטלוויזיה אליי והרים גבות ״איך?״.
״אתה לא מתייחס אליי יותר, ואנחנו פחות בקשר מפעם ואם אתה לא רוצה אותי יותר פשוט תגיד״ עניתי בכעס והוא הסתכל עליי משעשע,
״מה אתה כל כך שמח ימעצבן?״ התעצבנתי וקמתי מהמיטה.
״סתם את מצחיקה כשאת עצבנית״ ענה בחיוך וכל הגוף שלי החל לבעור מעצבים, מי הוא חושב שהוא? בן זונה.
״אמא שלך מצחיקה כשהיא עצבנית יבן אלף״ צעקתי וזרקתי עליו את המסרק שהיה על השידה והוא צחק.
הוא קם מהמיטה והתקדם אליי עד שלבסוף הוא נעמד מולי ״אתה קרוב מידי ויש לידי מספרים״ אמרתי באיום והחיוך שלו גדל מפעם לפעם.
״כל זה רק בגלל שלא באתי אלייך כל השבוע?״ שאל בחיוך והנהנתי בכעס, הוא חבר שלי והוא אמור להיות פה מתי שאני רק אגיד לו.
״יש לי עוד חיים חוץ ממך את יודעת״ הוא ענה ובאותה השנייה אחזתי בחולצתו ומשכתי אותו עד לגובה שלי באיום, הוא הסתכל עליי מופתע והסתכלתי עליו ברצינות ״אין לך עוד חיים חוץ ממני, כי אני כל החיים שלך הבנת?״ שאלתי בעצבים והוא הנהן והטבעתי אותו בנשיקה.
״רוצה לצאת לאכול?״ יובל שאל כשיצאתי מהמקלחת והנהנתי, התקדמתי אל הארון כשמגבת לבנה עוטפת אותי ומתחתיה אני בהלבשה תחתונה בצבע שחור כשיובל בוחן כל צעד שלי.
YOU ARE READING
Successful.
Подростковая литератураלידן היא נערה רגילה. פשוטה ומשעממת. אין בה שום דבר מיוחד והיא גרה בפנימיה. נערה חסרת תקוות וחלומות. כי כשאין מי יאמין בך, יתמוך בך, יעודד ויחזק אותך אז אתה לא שווה משהו. אתה לא מיוחד ואם אתה לא מיוחד אתה לא שווה מאמץ.
