לידן
בן זונה.
הוא בן זונה.
אני לא מבינה בכלל מה חשבתי לעצמי שאמרתי לו שאני אוהבת אותו.
גם כן עידו המפגר הזה, מה הקשבתי לו בכלל?
״לילוש״ שמעתי את קולה של פז ונאנחתי,
״את לא מבינה מ-״ הצלילה וקטעתי אותה מלהמשיך לחפור לי
״אל תזייני תשכל פז״ אמרתי ונכנסתי לכיתה.
בזמן שהמורה דיברה על זה שיוצאים לחופש בעוד שבוע והזהירה אותנו מכל הסכנות והפיתויים שיש, אני רק חשבתי על איזה טעות עשיתי.
שיחקתי עם המספריים וגילפתי את השולחן עד שנפלו תלתלים שחורים על הריצפה.
״מה את עושה? כל הריצפה שחורה״ הילד שישב לידי לחש לי והסתכלתי עליו לא מבינה מה הבעיה בזה, ״היא תכעס עלייך״ הסביר וגיכחתי
״יופי שתמות״.
כשיצאנו להפסקה, ישבתי לבד בצד כי לא היה לי כח לשבת עם פז ותומר, אני גם ככה לא סובלת את הבן אלף הזה ואני מתעצבנת מהר על פז.
ואסיף השרמוט ישב עם חברה שלו בצד והם צחקו כמו טמבלים.
ברגע שהם התנשקו זה היה השיא מבחינתי.
קצתי מהדשא והלכתי למגרש האחורי של בית ספר ונשארתי שם עד שנרגעתי.
איפה את- קיבלתי הודעה מיובל ונאנחתי,
מה היה לי רע להישאר איתו? ברצינות, אין בן אדם יותר מפגר ממני.
כיביתי את האייפון ודחפתי אותי לכיס האחרון של הג'ינס.
החלטתי ללכת לטייל קצת לפני שאני אחזור לפנימיה, ולא יקרה כלום אם הם ידאגו לי קצת.
למרות שזה לא יזיז לי כל כך הרבה, שימותו כולם.
כשנכנסתי לקניון ועברתי בכמה חנויות של מותגים כדי להכאיב לעצמי כי אין לי כסף בשביל כל הבגדים האלה, החלטתי לחפש עבודה.
אמנם אני לא בחורה של שופוני ופוזה, אבל בא לי קצת להשקיע בעצמי ולקנות בגדים חדשים.
נכנסתי לחנות של אמריקן איגל אחרי שקראתי את השלט של ׳דרושים עובדים׳, ואחרי שהיא עשתה לי את הראיון, התקבלתי.
״אז ביום ראשון?״ שאלתי את גילי והיא הנהנה ואמרה לי שתכתוב לי בווצאפ.
״איפה היית?״ תומר שאל כשנכנסתי לחדר וגילגלתי עיניים, ״מה אכפת לך״ עניתי בזילזול ופז הסתכלה עליי פגועה.
״תגידי למה את רעה כל הזמן? מה כבר עשיתי שאת שונאת אותי כל כך?״ תומר שאל ופז ליטפה את שיערו בחיוך.
״אוי איזה מסכן, כמה רחמים״ עניתי בחיוך מזויף והוא נאנח ״עכשיו אני מבין למה אין לך הרבה חברים״ מלמל לעצמו וצחקתי,
״עדיף שתי חברים אמיתיים מאשר אלף מזוייפים לא?״ אמרתי בציחקוק והוא נאנח שוב.
פתחתי את המגירה של השידה והוצאתי משם מספריים ואחזתי את כל השיער שלי ביד אחת.
״מה את עושה?״ פז צעקה בבהלה וחייכתי
״לגזור או לא לגזור?״ שאלתי את עצמי והתלבטתי באמת מה לעשות.
התקרבתי למיטה שלנו שפז ותומר ישבו עלייה ופז נרתעה לאחור וצחקתי ״יש לך דה ז׳וו?״ שאלתי כשהבנתי למה היא התרחקה וראיתי שהיא נהייתה עצובה, חלק אחד הושלם.
לבסוף גזרתי קצת מהקצוות והכנסתי את המספריים לתוך המגירה שוב.
YOU ARE READING
Successful.
Teen Fictionלידן היא נערה רגילה. פשוטה ומשעממת. אין בה שום דבר מיוחד והיא גרה בפנימיה. נערה חסרת תקוות וחלומות. כי כשאין מי יאמין בך, יתמוך בך, יעודד ויחזק אותך אז אתה לא שווה משהו. אתה לא מיוחד ואם אתה לא מיוחד אתה לא שווה מאמץ.
