Successful.

פרק 20- תקווה

אסיף
אחרי שקמתי בבוקר והכנתי לי קפה, יצאתי החוצה וישבתי בחוץ.
השעה הייתה חמש וחצי בבוקר וברור שלא יהיו ילדים בחצר הפנימייה בשעה כל כך מוקדמת, אבל אני לעומתם לא הצלחתי להירדם כל הלילה כי המוח שלי היה טרוד במחשבות.
מחשבות על לידן.

מהרגע שפגשתי אותה, כשהיא ישבה על הספסל בחוץ מבואסת על החיים שלה ומשועממת, נדלקתי.
ימים ספורים אחרי זה עברתי לפנימיה שלה בידיעה שאני הולך לראות אותה כל יום.
אתמול היא יצאה עם המטומטם הזה והיא אמרה שהיא נהנתה כשלפני זה היא יצאה איתי והתנשקו.
כנראה שחשבתי הרבה זמן כי לא שמתי לב שלידן יושבת בכיסא מולי עם שמיכה עלייה,
זה הגיוני שהיא יפה בכל שעות היום?
השיער שלה היה מקורזל כמו תמיד והאיפור מליל אמש עוד היה על פנייה.

״על מה אתה חושב?״ היא שאלה והסתכלה עליי, לגמתי מהקפה השחור שלי ונאנחתי ״עלייך״ עניתי בלי להתבייש ולא היה נראה שזה מזיז לה כלל. היא השעינה את גופה קדימה ופתחה את פייה ״הנשיקה לא הייתה במקום אתה יודע את זה, כן?״ כל המשפט שאמרה לא ניתקתי את עיניי ממנה למרות כל הכאב
״כנראה אבל לא התאפקתי״ פלטתי בלי לחשוב ועם כמה שרציתי להסיר את עיניי ממנה לא הצלחתי. תודה אלוהים על הדבר היפה הזה שיושב מולי.

״חשבתי שאנחנו חברים טובים, התקרבנו בזמן האחרון מאוד לא?״ אמרה בבילבול וחייכה חיוך קטן ״כן את צודקת. זאת הייתה השפעת האלכוהול, את חברה טובה בשבילי״ שיקרתי וקמתי מהכיסא.
נעמדתי מולה והיא הרימה את ראשה אליי, ליטפתי את שיערה וחייכתי ״הכל טוב ביננו, חברים כמו תמיד?״ אמרתי והיא הנהנה.

בדיוק כשנכנסתי לחדר בשקט כי תומר עוד ישן קיבלתי הודעה מאמא שלי ״הולכים היום לרופא אל תשכח״ קראתי ונעלתי את הטלפון והלכתי להתלבש לבית ספר, לבשתי ג'ינס פשוט עם חולצה לבנה חלקה וצמודה ונעלי סטן סמית. הערתי את תומר ואחרי שהתארגן גם הוא יצאנו לחדר אוכל ששם כבר חיכו לנו פז ולידן בשולחן הקבוע.
״בוקר טוב יפות״ תומר אמר ופז הסמיקה ולידן כהרגלה גילגלה עיניים, חייכתי ונגסתי בסנדוויץ שלי.

״מה קורה יפה?״ יובל בא והתיישב לידנו בהפסקה הגדולה, לידן חייכה אליו והם התחילו לדבר כאלו אנחנו לא שם.
״אוף גם אתם מתים לדעת מי הוא כמוני?״ פז סיננה בהתרגשות אליי ואל תומר וצחקנו
״כן פז אנחנו משתוקקים לדעת מי הוא״ תומר אמר והיא צחקה ונתנה לו מכה קטנה בכתף.

״מה, שתפו אותנו בשיחה שלכם״ תומר אמר ללידן ויובל והם הפנו את מבטם אלינו והתקרבו
״אהלן, יובל״ הוא אמר ולחץ לתומר את היד ואז לי, וחייך לפז ״ואיך קוראים ליפה?״ סינן לעבר פז והיא הסמיקה וצחקה בביישנות וענתה ולאחר מכן קיבלה מבט קודר מתומר.
״על מה אתם מדברים?״ שאלתי ברוגע ולידן אמרה שעל כלום ובאותו רגע היה צילצול והיא קמה מהדשא אל הכיתה.

״תגיד יש לך משהו עם לידן?״ יובל שאל אותי כששנינו נשארנו בדשא אחרונים, חייכתי חיוך לא מבין והוא הסביר ״אני רואה איך אתה מסתכל עלייה״ חייכתי ונתתי לו תפיחה על השכם,
״הכל טוב גבר אנחנו חברים טובים״.
-----
״שלומי אני צריך לצאת לבית״ אמרתי אחרי שנכנסתי למשרד שלו, הוא הסתכל עליי בבילבול וסגר את היומן שלו ״קרה משהו?״ שאל בדאגה והנדתי בראשי לשלילה, ״לא לא, משהו משפחתי״ הוא נשם לרווחה ואמר שהוא מאשר לי לצאת והתקשר לשומר הפנימייה בשביל שייתן לי לצאת.

״אמא כמה פעמים אמרתי לך שאני בסדר?״ הרגעתי אותה כשזלגו לה כמה דמעות בזמן שהייתי מחובר למכונה והודבקו עליי כל מיני מדברות וחוטים, ״כמה פעמים עשיתי את זה? אלף פעם, לא לבכות חיים שלי״ אמרתי והחזקתי לה את היד.
״ניצה, השתנה משהו בזמן האחרון?״ אמא שאלה את הרופאה שלי והיא חייכה אלייה חיוך חם ״לצערי לא, המצב נשאר כמו שהוא ולכן אסיף אתה חייב להתאמץ פחות״ הסבירה ועצמתי את עיניי והנהנתי בחוסר כוחות.
״הכל טוב ניצוש אני אעשה מה שאת אומרת רק תרגיעי אותה בבקשה״ ביקשתי והיא צחקה ויצאה לדבר עם אמא שלי בחוץ.

״קים! מה קורה קטנה?״ קראתי בשמחה כשקים נכנסה לחדרי בית החולים. קים היא הבת של הרופאה שלי, היא בת 15 בכיתה י והיא ילדה יפה באמת.
״טוב חתיך, מה הולך?״ שאלה בחיוך מתוק והתיישבה על המיטה שלי, ״כנראה שאני, בקרוב״ אמרתי והסתכלתי אל תקרת החדר בייאוש ונאנחתי והיא נתנה לי מכה ופערה את עינייה ״אל תדבר ככה טיפש״ אמרה בהלם וצחקתי.
״תגידי אני יכול לבקש ממך משהו?״ שאלתי והיא הנהנה, ״תייהי חברה שלי״.

״מה?״ שאלה ללא הבנה, ״אני צריך שתייהי חברה שלי. אנחנו אותו בית ספר גם ככה אז זה לא יפריע לנו להראות כאלו אנחנו זוג וזה גם ככה לא באמת״ הסברתי והיא נשכה את שפתייה.
״אין לי בעיה רק למה?״ היא שאלה בחשש ונאנחתי ״אני צריך לעשות משהו בעזרתך, אל תדאגי אני לא אנשק אותך ולא נצא לדייטים או משהו, רק בקרוב בבית ספר אני אתחיל לדבר איתך כמה זמן עד שנהיה זוג, סגור?״ שאלתי וקיוויתי שתסכים, היא הנהנה וחיבקה אותי.

״יאלה לכי לכי קראי לאמא שלך תגידי לה שתנתק אותה מהחרא הזה״ צעקתי והיא צחקה ויצאה מהחדר.
״אסיף חיים שלי תקשיב למה שניצה אומרת לך, תעשה פחות ספורט, אל תתאמץ הרבה כפרה על הבריאות שלך״ אמא שלי אמרה כשנכנסו לבית.
הנהנתי וחיבקתי אותה ״אל תדאגי אמא יהיה טוב״ החדרתי לה תקווה למרות שידעתי ששום דבר לא יהיה טוב.
---
בסוף החלטתי להמשיך את הסיפור כי כולכן ממש עודדתן אותי ברמות, אני אוהבת את כולכן אתן חכמות ויודעות לייעץ בטירוף.
וכרגע הסיפור נמצא בנקודה שרציתי ואני שמחה שלא גלשתי למקומות אחרים אלא התמקדתי בנושא הסיפור.

אוהבת מלא.