בתמונה אסיף
לידן
״אתה מבין בעצם שהחיים שלי משעממים?״ אמרתי לעידו והוא צחק, זה היה יום שבת וכמו תמיד משעמם לי.
אף פעם אין לי מה לעשות, גם פז בבית שלה,
גם כל הילדים שכיף להציק להם בבית שלהם.
שלומי החרים לי את הפלאפון, לא שזה משנה כי גם ככה אני לא עושה בו כלום.
״אולי תילמדי למתכונת שיש לך בתנך מחר?״ עידו זרק ותהיתי מאיפה לעזעזאל הוא יודע על המתכונת שלי אבל התעלמתי מזה,
״אולי״ מילמלתי וזרקתי את התפוח לפח.
״אז מה את חושבת על החדשים?״ עידו שאל והסתכלתי על אסיף ותומר ששיחקו כדורגל עם ילדים שקטנים מאיתנו לפחות בשש שנים.
״הם בסדר״ עניתי והעברתי את ידי בשיער המקורזל למוות שלי.
״מתי תסתרקי לילוש?״ עידו מלמל וצחקתי,
״אני מניחה שאף פעם״ חייכתי אליו והוא נאנח וקם לעבר כמה ילדים שבגיל שלנו שקראו לו ללכת לשחק כדורסל.
אסיף נעמד מולי כשהוא מזיע ״אז, מי מהילדים הוא זה שמחליט כאן?״ שאל והתיישב איפה שעידו ישב לפני מספר דקות.
״אף אחד פה לא מחליט״ עניתי באדישות והסתכלתי על השמש כדי לבדוק כמה זמן ייקח עד שזה ישרוף לי בעיניים.
״מה את עושה?״ אסיף שאל בבילבול, וחייכתי לעצמי ״נשרפת״ עניתי בסיפוק.
״אז לידן, ספרי לי על עצמך״ אסיף אמר והזזתי את עיניי מהשמש למרות שעוד לא התחיל לכאוב לי, ״אני שונאת את השם שלי״ עניתי לו ושתיתי מהבוקר המים שהיה לידי.
״למה?״ שאל בחשד ומשכתי בכתפיי,
״זה שם מטומטם, אין לו בעצם פירוש. תמיד ניסיתי לפענח אותו ותמיד הגעתי למסקנה שהוא מטומטם״ הסברתי
״וכשהגעתי לפנימיה פשוט ביקשתי מכולם שיקראו לי- לי״ המשכתי והוא הנהן.
״חבל, אני אוהב את השם שלך. הוא מיוחד״ אסיף אמר וצחקתי.
״למה את צוחקת?״ שאל והעפתי את שיערי לאחור והתיישבתי טוב יותר בכיסא.
״לא יודעת״ מילמלתי והוא גיחך לעצמו.
״קיוותי שתבקשי שאני אספר על עצמי משהו, אבל זה לא קרה אבל אני בכל זאת אספר״ חייך לעצמו ועצמתי את עיניי.
אני אוהבת את שמש. אני אוהבת להיות בשמש, ליד השמש, אני אוהבת את התחושה המחממת שהיא נותנת לך.
אתה פשוט נעטף בכל החום הזה וזה הדבר הכי מספק בעולם.
אני אוהבת לעצום את העיניים שלי ולראות את כל הצללים שהשמש עושה מבעד לעפעפים.
״קוראים לי אסיף חזן, אני בן 17. יש לי שתי אחיות ואני הבכור. ואני גר בפנימיה מגיל 15״ אסיף סיפר והרגשתי צביטה קטנה בלב.
הוא חי בפנימיה רק שנתיים, ואני כבר שבע שנים עוברת מפנימיה לפנימיה.
״נחמד״ סיננתי והוא צחק ״את לא מתכוונת לספר משהו?״ קמתי מהכיסא וניערתי טיפה את הטייץ שלי.
״לא״ עניתי בפשטות והוא חייך וקם לשחק כדורגל בזמן שהלכתי לחדר.
---
אחרי שנרדמתי בחדר לפחות לשעתיים, שוב היה לי משעמם.
חיפשתי ילדים שאני אוכל להציק להם או משהו אבל היו רק ילדים בני תשע ועשר.
גם טוב לא?
YOU ARE READING
Successful.
Teen Fictionלידן היא נערה רגילה. פשוטה ומשעממת. אין בה שום דבר מיוחד והיא גרה בפנימיה. נערה חסרת תקוות וחלומות. כי כשאין מי יאמין בך, יתמוך בך, יעודד ויחזק אותך אז אתה לא שווה משהו. אתה לא מיוחד ואם אתה לא מיוחד אתה לא שווה מאמץ.
