כוחות כפולים

פרק 20

"תפסו אותן" שחרי התפרץ לכיתה.
השעה הייתה שתיים אחר הצהריים ורוב תלמידי הכיתה כבר סיימו את המבחנים. המבחנים היו מפרכים ודרשו כוח פיזי רב ולכן התלמידים שכבו על הרצפה בכיתה או ישבו על השולחנות ועצמו עיניים בעייפות. הם חיכו שכולם יסיימו כדי שחתור יאשר להם ללכת.
עכשיו כולם ,אפילו הישנוניים שביניהם,הרימו את מבטם בתדהמה.
"מה?"
"איפה?"
"תפסו את אוקיינוס וחולי? מתי?"
"הלך על שתיהן"
אלה היו חלק מהמשפטים שנזרקו לאוויר.
שחרי הלך לכיוון כיסאו תוך כדי מענה "ממש עכשיו הן נכנסו דרך השערים. אף אחד לא יודע איך הן הצליחו לברוח כי השמירה כאן הדוקה" הוא התיישב "הן בהחלט אכלו אותה".

אוקיינוס וחולי נהדפו בגסות לתוך חדר שנראה היה שלא ניקו אותו לפחות שנתיים. הריח היה כבד והיה קשה לשתיהן לנשום מרוב אבק שהצטבר בכל פינה.
"שבו כאן ואל תזוזו. סגן המלך קייחו יגיע בקרוב" אמר אחד החיילים בקצרה ויצא עם השניים האחרים.
חולי ואוקיינוס התיישבו בתשישות על שתי כסאות עץ נוקשים ולא נוחים והביטו סביבן. לאחר שהבינו שאין יותר מדי מה לראות מאחר והחדר היה אפור והכיל רק שולחן מלבני שהצטברה עליו שכבה עבה של אבק ועוד שלושה כסאות עץ(כולל אלו שישבו עליהם), החזירו את מבטן והסתכלו אחת אל השנייה.
חולי נראתה מלאת אימה "הוא יהרוג אותי,אוקי" אמרה בקול רועד "הזהירו אותי ממש לאחר שנבחרתי שאם אנסה לברוח יקרה לי משהו רע מאוד".
אוקיינוס לא ענתה ישר אלא רק התבוננה בחולי "אני לא חושבת כך" פסקה לבסוף "את נבחרת על ידי המלך" כעת היא לא העזה לקרוא לו בשמו הפרטי בלבד "אני לא חושבת שהוא יעניש אותך בחומרה" היא הטתה את ראשה מעט ימינה "אבל חולי, את לא מסוגלת לראות מה יקרה?"
חולי השפילה את עיניה ונדה בראשה באיטיות "לא. ככל שאני חושבת על זה ,אני מבינה שמהרגע שעזבנו את כוחור לא הצלחתי לראות כלום".
"אפשר לחשוב כמה זמן היה לנו מחוץ למדינה" אמרה אוקיינוס במרמור "יכול להיות שפשוט לא היה לך מה לראות".
חולי הנדה בראשה שוב והפעם במרץ "לא. תמיד כשיש סכנה אני מתנבאת. מעבר לזה שאני יכולה להתנבא על פי בחירה כמו שהיה במשרד של חתור".
אוקיינוס לא הספיקה לפצות את פיה כשנשמע רעש מכיוון הדלת. שתי הבנות הזדקפו במקומן ונדרכו.
הדלת נפתחה ודרכה נכנס סגן המלך, מראשקי.
"עימדו בבקשה" אמר בקול ריק. מראשקי היה איש גבוה וחסר צורה:החל מראשו שהיה מכוסה בפלומת שיער שחורה וחלקה שנראה היה שמתאמצת שלא להעלם כמו שאר שערו,פניו היו לבנות עם עיניים שחורות חיפושיות ושפתיו ואפיו דקים מאוד. פניו היו ארוכות וחסרות הבעה בדרך כלל,אלא אם כן היה מול מלכו ואזי פניו התמלאו הערצה טהורה.גופו הרזה היה כל כך ארוך שנראה היה שמראשקי עצמו לא יודע איך להתנהל וכשהלך נראה שידיו לא בסינכרון עם רגליו.
בליבה כינתה אותו אוקיינוס סרבל-מסורבל.
"שבו" אמר. הוא העיף מבט סולד בכסא ואז החליט לא לשבת עליו.
"ובכן,ניסיתן לברוח?" קולו היה כמעט משועמם.
הבנות לא ענו. מה הן היו אמורות להגיד?
כן,ניסינו לברוח.אתה מבין, אני לא רוצה להתחתן עם הקיסר והיא לא רוצה לחיות במדינה הזאת כי רק רע פה.
"ממך אני לא מתפלא, אמר והביט בבוז באוקיינוס "לא מפליא שריקה רוצה לברוח מכאן כי היא יודעת שלא תהיה יותר מאשר פקידת משרד." אוקיינוס קפצה את אגרופיה וחולי התמלאה כעס "אבל ממך, הוא הפנה את שתי הנקודות השחורות שלו אל חולי עוד לפני שהספיקה לאמר משהו "ממך אני מתפלא ומאוכזב. המלך בכבודו ובעצמו בה אל ביתך לבקש את ידך מהוריך וכך את מגיבה? בורחת בצורה חסרת כבוד וכפוית טובה? יש לך מושג איך הוריך מתביישים בך עכשיו? הם היו מאוד נבוכים כשהגענו בבוקר לביתך כדי לברך אותך לפני המבחנים ומה רבה הייתה הפתעתנו והפתעת הורייך כשלא היית במיטה"
לא הייתם צריכים לטרוח השתוקקה חולי להגיד אבל ידעה שמצבה גם כך לא משהו.
"ואז הגיעה שמועה לאוזנינו שלא את ולא גברת אוחלי נמצאות בבית הספר" עכשיו קולו נעשה גבוה יותר וקור מילא אותו "יש לך מזל שיש לנו מלך רחום וחנון והוא החליט לא להענישך למרות שאני הייתי זורק אותך לכלא בלי לחשוב" טרח לציין "יש לך הזדמנות שנייה לתקן את מה שעשית." עיניו נפנו במהירות ובחדות אל אוקיינוס שרעדה,הייתה לה תחושה רעה מאוד "ובקשר אלייך, חיוך מרושע מילא את פניו "את תושלכי לכלא לתקופה של שלושה חודשים.בסופם נראה אם השתנת"
"לא!" זינקה חולי במקומה בעוד אוקיינוס יושבת קפואה בכסאה כשבחילה ממלאת את בטנה "אתם לא יכולים לעשות את זה!אני גררתי אותה איתי.תשליכו אותי לכלא!"
"הייתי עושה זאת ברצון" אמר בקול צונן "אבל מה לעשות שקייחו אוהב אותך יותר מדי מסיבות שלא ברורות לי" עכשיו חולי הרגישה בחילה "התפקיד שלך והצורך של קייחו בך הרבה יותר גדול מהצורך שלנו בריקה כזאת שלא מועילה בכלום".
אוקיינוס זינקה ממקומה "אבל אני לא- החלה לצעוק כששיעול כבד של חולי מילא את החדר וקטע אותה.
היא מיהרה לעבר חברתה שהתקפלה על הרצפה וגבה רכון על הרצפה הקפואה "את בסדר?" חולי משכה את אוקיינוס אליה "אסור לך לספר" לחשה בבהילות והמשיכה להשתעל "יהרגו אותך".
"למה?"
אבל את דבריהם קטע מראשקי "אלך לקרוא לשומרים ולרופא" היה ברור להן למי השומרים ולמי הרופא.
לאחר שמראשקי יצא מהחדר תפסה חולי בידה של אוקיינוס "אוקי, קולה היה דחוף "אם את רוצה לחיות אסור לך לספר על כך. הכוחות שלך,בחלקם הגדול,לא טבעיים! לפחות לא בכוחור" אמרה כשהבחינה בהבעת פניה של אוקיינוס. "הכוחות שלך, הנמיכה את קולה "כושמיים לחלוטין. יותר גרוע מלהיות ריק במדינה הזאת זה להיות כושמי ואת יודעת את זה" היא כמעט נזפה בה.
אוקיינוס הרימה את ידיה לאוויר בתסכול ואמרה בזעף "אז עד שאני מגלה כוחות אני ריקה וצוחקים עליי. כשאני מגלה אותם. אסור לי לדבר עליהם או לחשוף אותם בפני אף אחד".
"אני מצטערת,אוקי" לחשה חולי.
"אני הולכת לכלא" אמרה אוקיינוס וקרסה לתוך כיסא העץ "לששלושה חודשים ומי יודע אם יוציאו לי גזר דין מוות".
"לא תמותי! אמרה חולי בפראות כמעט "החייל שנגזרו עליי שווים למוות.אין לי מה להפסיד ואאבק על חייך גם אם זה אומר למות בעצמי".
אוקיינוס הביטה בה בהפתעה מעורבת בדאגה.
חולי נראתה נורא;שערה היה פרוע ופניה שזופות ממעט השמש שהספיקו לספוג לתוכן. בגדיה היו מאובקים מחול המדבר ועיניה קרועות לרווחה. לא שאוקיינוס חשבה שהיא נראית טוב יותר אבל משהו בחולי הדאיג אותה מאוד.עכשיו שחולי הוכרחה להתחתן עם קייחו נראה שוויתרה על חייה. הדברים שאמרה כעת צמררו את אוקיינוס. היא לא רצתה שחולי תמות בגללה.
"מה דעתך שאכתוב לך בכל פעם ותראי מה מצבי לפי המכתבים? יעצה אוקיינוס בכדי להרגיע במעט את חברתה .
הקלה מילתה את פניה של חולי והיא התיישבה לצידה "כן, כן. כתבי לי. כבר עכשיו אדאג שתהיי באגף טוב ושלא יתנכלו אלייך. אשלח שליח שיראה אותך. אוקי.. הוסיםה בהיסוס "תוכלי להיות ביום החתונה שלי?"
עיניה של אוקיינוס מלאו עצבות "הייתי רוצה מאוד. אבל עד אז אהיה בכלא".
"ואם אדאג שתהיי איתי שם?"
אוקיינוס אחזה בידה של חולי בהתרגשות מהולה בכאב "אז וודאי שאהיה שם.תוכלי לדאוג שאמא שלי תהיה גם נוכחת בחתונה?" קולה רעד והדמעות החלו לזרום על לחייה.
"וודאי" דמעות מילאו את עיניה והיא משכה את חברתה הטובה לחיבוק חזק.
"בנות, נשמעה לחישה רמה ושתי הבנות מיהרו להתרחק בבהלה ולחפש את מקור הקול.
"כאן" שתיהן כמעט צרחו כשחלק מהקיר התנתק ממנו. לקח להן כמה שניות להבין שמי שעומדת שם זאת אמא של אוקיינוס. היא התקרבה אליהן בעוד גופה מתחיל לחזור לצבעים הרגילים שלו.
אוקיינוס פרצה בבכי ושתי הבנות זינקו על קרחון שעטפה אותן במהירות בזרועותיה.
"די,די" מלמלה קרחון וליטפה את שערה של ביתה "הכל יהיה בסדר. אנחנו נמצא פתרון".
לאחר שהבנות התנתקו ממנה לא יכלה חולי שלא להעיר בהערצה :"זה היה אדיר.זה כישרון הזיקית שלך,נכון?"
חיוך קטן עלה על פניה של קרחון "קדימה,בנות,אין לנו זמן".
פניה של אוקיינוס התעננו ואז עיניה נפערו "התחבאי" קראה ודחפה את אמה לכיוון הקיר.שבריר שנייה לפני שנפתחה הדלת הספיקה קרחון להיעלם בקיר האפור.
שני חיילים נכנסו לחדר "אוקיינוס אוחלי" קרא אחד מהם "בואי איתי" אוקיינוס העיפה מבט אחרון בחברתה שהחזירה לה מבט אמיץ ויצאה יחד עם החייל מהחדר. חולי הביטה באוקיינוס עד שנעלמה ואז החזירה את מבטה לחייל שנותר בחדר.
"כן?" אמרה לו בחוצפה.
"בואי איתי,אקח אותך לרופא" אמר החייל לאחר שהתאושש מההלם הקצר שתפס אותו לנוכח אומץ ליבה של הבחורה שעמדה מולו.
חולי לא חיכתה שיוביל אותה אלא יצאה לפניו ופנתה ימינה,לכיוון שפנו אוקיינוס והחייל.
"לצד השני,גברתי" אמר החייל ביובש.
"אהמ, כחכחה חולי בקולה "כן,ידעתי את זה." היא עקפה אותו במהירות כשפניה בוערות במבוכה.
החייל מיהר אחריה ולקח אותה לרופא הפרטי של קייחו.
                         ☆☆☆☆☆
אוקיינוס צעדה אחר החייל ותהתה אם הוא לוקח אותה לתאה בכלא.
היא הרגישה כאילו היא בתוך חלום. חלום בלהות. רגע אחד חולי והיא היו חופשיות לחלוטין,היא הייתה בדרך למשפחת לואי וחולי הייתה חופשיה מהנישואין לקייחו ושנייה אחר כך,בום! הן שוב בכוחור. היא לכלא וחולי לנישואין עם קייחו. סוג של כלא מלכותי,אפשר לקרוא לזה,הרהרה אוקיינוס. היא הביטה סביבה. היא והחייל שמולה הלכו במסדרון צר וארוך שאפלוליות שררה בו. משני צידיה היו מספר דלתות מפוזרות וכולן סגורות.היא תהתה מי יושב מאחוריהן והאם הם אנשים טובים או כאלו שמאמינים בשלטון קייחו. היא ניסתה לנחש איך יראה תא הכלא שלה. כל שדמיינה היה ריבוע שמורכב מארבע קירות אפורים ומיטה או שתיים,תלוי כמה אנשים יהיו איתה בחדר. היא הצטמררה כשחשבה שתהיה עם עוד אנשים. מה אם כולם פושעים מסוכנים? מה אם יתקפו אותה ויהרגו אותה עוד לפני החתונה של חולי?
אני חייבת למצוא דרך לחמוק משם, חשבה בקדחנות ,אם אזכה להיות בחתונה של חולי אצטרך לנצל את ההזדמנות ולברוח.
מה עם חולי? צעק קול בתוכה.  את לא יכולה לנטוש אותה כאן,נתונה לחסדיו של האיש שהיא מתעבת. זה יהיה מעשה מאוד אנוכי מצדך ובגידה נוראית בחברה הכי טובה שלך שהצילה אותך כל כך הרבה פעמים מהטיפשים בכיתה.היא הייתה היחידה שהתחברה אלייך וראתה אותך כשווה בין שווים. היחידה שעזרה לך לפתח את הכוחות שלך. אוקיינוס חשה אשמה על שהעזה לחשוב על לנטוש את חולי מאחור.
לא אוכל לחיות עם עצמי אם אעשה זאת, הודתה בליבה. אז מה עליי לעשות? אני חייבת למצוא דרך להציל את שתינו.
תריחסטן.
השם הזה צץ בפתאומיות. אוקיינוס כיווצה את גבותיה. תריחסטן? מה לי ולו? איך הוא יוכל להציל את שתינו? הרי הוא מעריץ את העפר לרגליו של קייחו-הוא יהיה השליט הבא. אין סיכוי שהוא יעזור לי.
מצד שני, חולי היא החברה הכי טובה שלו.כל עיוור יכול להבחין בכך שהוא מרגיש כלפי חולי משהו. גם אם אלו רק רגשי ידידות,הרגשות האלו עמוקים מאוד. הוא בטוח יסכים לעזור לי אם רק אציין שבדרך חייה של חולי ינצלו.
הוא חייב להסכים, חשבה וגמלה בליבה החלטה שאם תחיה עד החתונה של חולי היא תחפש אותו בקהל(לא היה לה ספק שהוא יוזמן מאחר והוא אחיינו של קייחו) ותדרוש ממנו,טוב,תתחנן בפניו לפחות,להציל את חיי שתיהן. אולי עדיף להגיד לו שיציל את חולי ועל הדרך גם אותה,כך הוא יסכים.
"עצרי" קולו הנמוך והשקט של החייל חדר למחשבותיה והיא עצרה בפתאומיות.
"עד המשפט שלך, אמר החייל "תכלאי בתא מספר שלוש מאות וחמישים. שם כל האסירים שמחכים לפסק דין נמצאים. מכאן חייל אחר יוביל אותך. הוא צריך להגיע בכל רגע" החייל פנה ללכת ואז עצר והסתובב בחזרה "שלא תעזי לנסות לברוח" הוסיף באיום והלך משם.
אוקיינוס קרסה על הרצפה(לא היה שום כיסא לשבת בחדר הפצפון) והשעינה את גבה אל הקיר. עיניה שרפו מהרצון לבכות אבל היא לא רצתה לתת לחייל שיבוא את הסיפוק לראות אותה בוכה.
שם כל האסירים שמחכים לפסק דין נמצאים הדהדו דבריו של החייל במוחה. כל -כמה אסירים יש שם? חשבה ברעד ושוב תקפה אותה צמרמורת. היא דמיינה חדר מלא בבריונים מגודלים עם קעקועים לאורך הזרועות שלהם ועיניים אדומות מחוסר שינה.
איך אתמודד מולם? אני בסך הכל בת שבע עשרה, חשבה בייאוש וקברה את ראשה בין ברכיה.
"קומי" נשמע קול מעליה. היא הרימה את ראשה בחדות והבחינה בחייל אחר עומד מולה. היא התרוממה ועמדה מולו. "אחריי" אמר והסתובב לפתוח את הדלת שממנה יצא.
הם נכנסו למבוך של מסדרונות ואוקיינוס שיננה את הדרך למרות שעדיין לא ידעה איך בדיוק תצליח לברוח משם.
ימינה,מסדרון ארוך עם תמונה של קייחו..רק מהמבט בעיניו לא הייתי בורחת,הצטמררה ומיהרה אחרי החייל. בשלב מסויים כבר התייאשה מלנסות לזכור את הדרך.הם הלכו במבוך במשך דקות ארוכות והיא החלה לתהות שמא החייל עצמו התבלבל.
היא קיוותה כך,למען האמת. כך תרוויח עוד כמה דקות של חופש.אבל בדיוק כשהחלה להאמין שאכן החייל הלך לאיבוד,הוא נעצר בפתאומיות והיא כמעט נתקלה בו.
הוא הוציא מפתחות מכיסו ופתח דלת מתכת כבדה.
"כנסי" אמר והיא ציינה לעצמה שהחיילים האלו לא מי יודע מה דברנים. בלשון המעטה.
היא עקפה אותו והוא סגר את הדלת אחריו. עכשיו הם עמדו בעוד מסדרון שקירותיו עשויים משיש בצבע קרם. צבע מעודד יותר, חשבה אוקיינוס. הוא הוביל אותה לאורך המסדרון ופתח אחת מהדלתות האטומות.
"את תהיי איתו." ליבה של אוקיינוס שקע בקרבה כשהבינה שהיא עם גבר זר.
"הוא כבר שבע עשרה שנה כלוא פה אז כדאי לך לא לעשות בעיות" הוא נראה כאילו הוא מתאפק לא לחייך "שבע עשרה שנה בכלא הופכים כל אדם לחיה. בעיקר בכלא שלנו".
ושוב צמרמורות התקיפו את גופה. היא הרגישה שראשה מסתחרר וכעת הבינה במלוא העוצמה שהיא נכנסת לכלא. החייל פתח את הדלת ורעש המפתחות הבהיל אותה. היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף; היה לה קר והיא חיבקה את גופה.גם לאנשי כוחור היה קר.אם חום גופם ירד למתחת אפס מעלות זה היה מצב של סכנה. בדרך כלל חום גופם נע בין עשרה לשתיים עשרה מעלות. כשהם חלו זה יכול היה להיות מחום גוף נמוך מדי, בסביבות השלוש מעלות או חום גוף גבוה מדי,בערך חמש עשרה מעלות. כשזה הגיע לשמונה עשרה הבן אדם היה בסכנת חיים. החייל דחף אותה שלא לצורך לתוך התא וסגר את התא. הרעש הדהד דקה ארוכה במסדרון הריק.

אוקיינוס עמדה דקה לפחות כשפניה מופנים עדיין אל הדלת. היא רעדה בחוזקה וליבה פעם במהירות שהיא חשבה שעוד רגע יקפוץ מחזה. היא לא רצתה להסתובב. היא פחדה לראות את ה"חיה" שכלואה פה כבר שבע עשרה שנה.
הוא כלוא פה בערך מהשנה שנולדתי בה חלפה מחשבה תועה בתוכה.
טוב,לא אוכל לעמוד פה כל היום. חוץ מזה אסור להפנות גב לאנשים מסוכנים, הם עלולים לפגוע בך כשאת חסרת הגנה לחלוטין. חשבה ואז נשמה עמוקות. אבל לא הצליחה לגרום לעצמה להסתובב. קדימה אוקי,את יכולה לעשות את זה היא דמיינה את אמה אומרת את המילים האלו כדי לחזק את עצמה. היא נשכה את שפתיה וכיווצה את אגרופיה. תסתובבי! פקדה על עצמה והפעם הסתובבה ונעצה את מבטה באדם שהיו כלוא שם שבע עשרה שנה.