כוחות כפולים

פרק 15- קרחון

"אני מודה לכולכם על העזרה" קולה של קרחון רעד מאוד.היא הייתה נרגשת ממסעה חזרה הביתה ועם זאת עצובה להיפרד מאדלי,מליביה ,מרון ובעיקר מדניאל.הבחור שאהבה.
המשפחה הזאת עזרה לה במשך שלושת החודשים ששהתה אצלם.אפילו פעם אחת לא קיטרו על כך שיש להם עוד פה להאכיל.היה להם מעמד מאוד גבוה בחברה אבל לעולם לא הרימו את אפם בהתנשאות;לא כלפי אף אדם ובפרט לא כלפי קרחון. הם דאגו שיהיה לה קר כל הזמן ואף ליביה ולעיתים קרובות יותר ויותר דניאל,היו מכינים לה את האייס שוקו שלה.ליביה לימדה אותה איך להכין מה שנקרא ארוחה בבצק-בצק טרי שבתוכו הונחה ארוחה שלמה;כמו חתיכות עוף מטובלות,חתיכות קטנות ומרובעות של תפוחי אדמה מעורבבים עם עוד מיני ירקות מטובלים,שהדיפו ריח נפלא. היא למדה לדבר בשפת כושם אבל עדיין לא ידעה לדבר את שפתם באופן שוטף.היו יותר מדי דיוקים לטעמה ודניאל בכל פעם היה צוחק על טעויותיה ואחר מתקן אותן בסבלנות.
לאחר חודש בלבד שם הבינה כמה התאהבה בבחור הזה וכמה אהבה את המשפחה היקרה הזו.לשמחתה גילה דניאל כלפיה רגשות דומים אבל לצערם של שני הצעירים,אהבתם לא יכלה להתממש.קרחון לא יכלה לחיות בכושם יותר.עד כמה ששמרו על קור גופה,הוא לא הספיק והיא נעשתה חלשה מיום ליום.
"אני אוהבת אתכם כל כך" היא הניחה את ידה על לוח ליבה והמשיכה "אני מבינה למה המשפחה שלי המשיכה את הקשר עם המשפחה הזו;אתם כל כך אדיבים למרות מעמדכם.מעולם לא גיליתם כלפיי חוסר סבלנות או התנשאות כלשהי..רק חביבות ומאור פנים." היא פנתה לאדלי,ראש המשפחה שישבה על כורסא נוחה והביטה בה במבט רך "אני מודה לך על שהסכמת לקבל אותי לתקופה לא קצרה זו ושארחת אותי פה בצורה הכי יפה שיש" היא פנתה אל ליביה ורון שעמדו כשזרועו של רון כרוכה סביב מותניה של אשתו "תודה לכם על האמונה שלכם בי וליביה תודה על שלימדת אותי לבשל.תהיי בטוחה שאעביר את זה לאמא שלי" צחוק קצר של התרגשות נשמע ואז המשיכה קרחון "דניאל, היא הושיטה את ידה קדימה ודניאל שעד כה עמד בקצה החדר,זועף מעט, התקדם אליה ואחז בעדינות בידה.היא משכה אותו אליה וחייכה אליו,מביעה את כל האהבה שרחשה כלפיו "אני אוהבת אותך" אמרה בפשטות והמבוגרים עצרו את נשימתם. דניאל בלע את רוקו בכח,ממצמץ כדי למנוע מהדמעות לרדת "אבל לצערי האהבה הזאת לא תוכל להתממש." היא נדה בראשה,מנסה לשכנע את עצמה בדברים שאמרה זה עתה.אחרי שחייתה פה תקופת מה עם דניאל והייתה רגילה לראות אותו דבר ראשון על הבוקר ודבר אחרון לפני שעלתה על יצועה ,לא יכלה לדמיין את חייה בלעדיו. היא אמרה לעצמה ששש עשרה שנה חייתה בלעדיו והסתדרה מצויין והיא יכולה לעשות זאת גם עכשיו.
אבל אז קול מציק וקטן אמר אבל אז לא הכרת את דניאל.שניכם נועדתם זה לזו,האין זה ברור? אבל קרחון ודניאל עם כל הצער שבדבר,ידעו שקרחון לא תוכל לחיות פה באושר וודאי לא תאריך ימים אם תישאר בכושם.
הם ניסו לדחות את הרגע כמה שיותר אבל ידעו שהמצב שלה רק מחמיר ואם יתעקשו להשאיר אותה לא תוכל לחזור הביתה בסופו של דבר.
עוד דבר שלקחו בחשבון,היה משפחתה.וודאי הם מודאגים שכבר שלושה חודשים אין תשובה או סימן מביתם. אחרי שהשליחים חזרו ועדכנו אותם לגבי המצב עם קייחו, חשפה קרחון בפניהם את יכולתה להשתלב ברקע וכך תוכל לחזור ללא חשש גם לאחר שקייחו יעלה לשלטון.
היא התגעגעה עד כאב למשפחתה וחששה שמא דבר רע יקרה להם,עכשיו כשקייחו,השליט שבו לא בחרו, עלה לשלטון.
לאור כל זאת לא נותר להם אלא לשלוח את קרחון לביתה.
"אני אוהב אותך" אמר דניאל בלחש,למרות שעיניו נצצו מדמעות ,קולו נותר יציב "ותמיד אוהב.תזכרי זאת.אנחנו עוד נפגש קרחון,אני מבטיח" הוא רכן ונתן לה נשיקה על פיה.
קרחון הסמיקה מעט ואז כרכה את זרועותיה סביבו.הוא הידק את חיבוקו וקבר את פניו בשקע כתפה.
המבוגרים יצאו אט מהחדר,משתדלים להיות שקטים ככל האפשר.
"ממש כואב הלב" אמרה ליביה בשקט כשעמדו במטבח.
אדלי הנהנה,מבטה רציני "אני חוששת לדניאל.לא בגלל הפרידה,הוא חזק נפשית.הוא יתגבר"
"הוא יזכור אותה לנצח" אמר רון.
"ללא ספק" הסכימה אשתו.
"נכון,לא לזה התכוונתי" אדלי עצרה לרגע ואז אמרה :"אני מפחדת שהוא ילך אחריה".
עיניהם של הזוג נפערו "מה?!"
"הוא לא יכול ללכת אחריה.הוא עלול למות!" ליביה הייתה נסערת "אין לנו את הגלולות של אמא של חורי".
אדלי הנהנה בכובד ראש "נכון,נצטרך לנהל איתו שיחה רצינית מחר.זו הסיבה שאמרתי לקרחון בשקט שתצא בשעה שתיים בלילה.הוא יישן ולא ישים לב".
"הייתי בטוח שזה בגלל שבלילה קריר יותר וכך זה יקל עליה"
"גם אני חשבתי" אמרה ליביה "אבל,אמא,אני לא חושבת שהוא יישן בלילה" קולה היה מודאג.
"הוא יישן.יחד עם המכתב שהביאה חורי היא הוסיפה גלולות שינה שרקחה מרקישה.אני צריכה אותם כי לאחרונה ידידה שלי סובלת מנדודי שינה" הוסיפה לאור מבטי השאלה של בתה וחתנה.
"הבנתי,אז את מתכוונת להכניס לו את זה לכוס שתייה?"
"כן, הנהנה אדלי "והוא יישן כמו תינוק".
"אני דואגת לקרחון המסכנה" אמרה ליביה לאחר רגע של שתיקה "כל כך צעירה..
"אל תשכחי שהיא הגיעה לכאן לבד.יחד עם כשרון הזיקית אף אחד לא יכול למצוא אותה".

קרחון לא הצליחה להירדם מהמתח.עכשיו,אחרי שהייתה שלושה חודשים מוגנת לחלוטין ומוקפת באהבה,לא הבינה איך יכלה לעשות את המסע לכושם.עכשיו כשנזכרה בו,עלו כל הדברים המפחידים שקרו שם; הנהר השוצף מים שגעש וכמעט הטביעה אותה;החיות הקטנטנות והמוזרות שעלו על גופה במהלך הלילות החמים,החום המעיק שהיה בימים מסויימים,מעיק יותר וכבד יותר מהחום ששרר בכושם עצמה.היא קיללה את הרגע שיצאה ממדינתה הקרה והנעימה.היה קשה לה לנשום והיא נזקקה למשאף.מאחר ולא היה לה ,היא נכנסה למים שלאחר הלילות היו יותר קרירים מאשר ביום והרגיעה את עצמה.הדבר היחיד שהרשים אותה זו הצבעוניות.שלל פרחים שצמחו שם והעניקו צבע וחיים לעולם שסביבה.היא אהבה להתכופף מעליהם ולשאוף לתוכה את הריח המבושם.היא תכננה לקטוף כמה מהם בחזרה לסבתה,כדי שתרקח בשמים מיוחדים בעזרתם.
היו לה רק שני בקבוקי תרופה שעזרו לה מאוד ברגעים הקשים ביותר.שתי לגימות והמעלות של הגוף שלה ירדו משמעותית והכוח חזר אליה.אבל זה נמשך לא יותר מחמש שעות;סבתה עדיין לא הצליחה להמציא תרופה שתימשך יותר מפרק זמן קצר מאוד ומאחר וחיכה לקרחון מסע ארוך מאוד,הצטמצמה בתרופה או בשיקוי,כך קראו לתרופה שני אחיה,והשתדלה לנוע יותר בלילה.לאחר יומיים היא הבינה שזה בלתי אפשרי אם היא רוצה להגיע לכושם בתוך שבוע ימים.היא צעדה ביום ומצאה דרך לקרר את המים בבקבוק.היא מילאה אותם ברגע שעשתה הפסקת שינה וקברה את הבקבוק עמוק באדמה הלחה.פעם אחת למשך פרק זמן קצר,קרחון העריכה חמש דקות,ירד גשם חזק והיא הרגישה איך הכל חוזר אליה.גופה התמלא חיות ואנרגיה והיא החלה לרוץ מהר יותר.הדבר שהפריע לה יותר מכל הוא שלא הייתה נפש חיה.היא הייתה חייבת לדבר עם מישהו ומצאה את עצמה מדברת עם סנאי תועה או עם גזע של עץ.הראשון ענה לה בשפתו והשני הביט בה באטימות.היא יחלה לרגע שתגיע לכושם וכמעט התעלפה מהקלה שראתה את קרן השמש שבגדר.
"את תהיי הראשונה מזה מאה שנה שהולכת לכושם ומגיעה לשם" אמרה סבתה מרקישה בגאווה יום לפני שיצאה למסע.
"הראשונה מזה מאה שנה שיודעים עליה" ציין אביה של קרחון,זכארי.
"אם היא בכלל תשרוד אותו" הקניט אותה אחיה הצעיר שישב על הרצפה,משחק עם החתולה שלהם,מולי.
המחשבה היחידה שידרבנה אותה להרדם הייתה המחשבה על משפחתה.אם תישן טוב,תוכל לשרוד את המסע הארוך הביתה ותגיעה בשלום לחיק משפחתה שללא ספק דואגת לה מאוד.היא רצתה להיות איתם עכשיו כשקייחו שולט.
הם לא היו בין תומכיו של קייחו אבל שמרו זאת בסוד.כולם ידעו שקייחו ייבחר בלי כל קשר למספר קולות;כוחו היה חזק מדי ועושרו רב,שני מדדים שללא ספק יגרמו לו לנצח.מי שלא תמך בו ידע שמצפים לו ימים קשים במקרה וקייחו אכן ייבחר ולכן הם העדיפו לשמור זאת בסוד. בחוץ הם דיברו עליו נפלאות ובבית ,בשקט בשקט,ובזהירות ,העזו להגיד מה הם באמת חושבים עליו.הם רצו להפיל אותו וקיוו שבבחירות שלאחר מכן יעלה מישהו אחר לשלטון,אף על פי שאביה של קרחון בעצמו פקפק בכך בזמן שהוציא את המילים מפיו.
היא ידעה שקייחו כבר בשלטון וידעה שהכניסה לכוחור תהיה יותר מאתגרת אבל יחד עם כישרון הזיקית שלה,היא תוכל לעשות זאת.היא עצמה את עיניה ודמיינה את עצמה מתאחדת עם משפחתה ואת השמחה שתהיה שם.היא לא זכרה זאת אבל כשנרדמה חדר לחלומותיה דניאל. הוא היה בכוחור עם משפחתה וחיבק אותה,מניח את זרועותיו סביב לבטנה העגולה והתפוחה.
זה לא היה חלום.זאת הייתה נבואה.