כוחות כפולים

פרק 38- קרחון

קרחון קמה כשהשעון המעורר צלצל. מבט אחד בו הבהיר לה שהשעה ארבע לפנות בוקר. היא נשפה בעדינות כדי להרגיע את ליבה ההולם. אז זהו זה, קרחון, חשבה והתרוממה לישיבה, את עוזבת את משפחת לואי. פניו של דניאל הבזיקו במוחה וליבה התכווץ בעצב. היא תתגעגע אליו, ידעה. היא אהבה אותו ולא ידעה איך תוכל אי פעם לשכוח אותו ואת התקופה הנהדרת של שניהם יחד. התקופה שלי עם כל משפחת לואי, בעצם.
היא התנערה מהמחשבות. זה היה כואב מדי ובכל מקרה לא תוכל להישאר. כאב לה לחשוב שהעוד שנים ספורות משפחת לואי תהיה זיכרון רחוק. כאב לה לחשוב שדניאל ימצא את אשת חלומותיו וישכח ממנה. היא תהיה רק אחת מבנות הזוג לשעבר.
היא הרגישה את הדמעות מעקצצות בזוויות עיניה ומיהרה לקום. היא טפחה לעצמה בעדינות על הפנים ומיהרה למקלחת.
המקלחת האחרונה שלי כאן, חשבה בעצב ופתחה את ברז המים. עשר דקות מאוחר יותר הייתה כבר על יד הדלת הראשית, מוכנה לצאת. אבל היא לא יכלה פשוט לצאת משם. סתם כך. היא הפנתה את גבה אל דלת העץ החומה והרחבה והביטה בגעגועים מהולים בעצב במקום שהיה לה בית במשך שלושת החודשים האחרונים. הבית היה שקט וחשוך. היא סיכמה עם אדל וליביה שלא יעירו את דניאל כשתלך. זה יכאב לו מדי וסביר להניח, אמרה אדל, שהוא ינסה לעצור בעדה של קרחון מללכת.
"הוא לא מספיק מבין את המשמעות" אמרה אדל בקול עצוב "הוא אוהב אותך יותר מכפי שיהיה לו אכפת. הוא התחיל להמציא חליפה שתוכל לספק לך קור מספק".
קרחון עיוותה את פניה בכאב. קדימה, תלכי עכשיו . ככל שתתעכבי יהיה לך קשה יותר. אבל פניו של דניאל לא הפסיקו לצוץ במוחה. היא ניערה את ראשה פעם אחרונה ופתחה את הדלת.
הכל היה שקט בחוץ וחשוך. היא מצמצה. היא הייתה רגילה לחושך. אנשי כוחור בורכו בראייה מצוינת וחדה בלילה מאחר ורוב השנה היה חשוך בגלל מזג האוויר החורפי. אבל עכשיו, לאחר שלושה חודשים של שמש היה לה קשה להתרגל לאפלה ששררה. היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה בכלל לחזור לחשיכה. היא החלה לחבב את השמש ואת החום. אמנם לא תוכל לחיות כך לנצח לא משנה כמה תרצה בכך. היא הלכה כעת במדרכות שנעשו לה מוכרות והרגישה הקלה כשלא ראתה אף אחד. אנשי כושם לא הכירו אותה. לרוב היא יצאה רק לקראת החשיכה כשהחום נעשה נסבל בשבילה. לא נראה שלמשפחה של דניאל אכפת כל כך מהחום. לא נראה שהזיעו בכלל.
"הגוף שלנו מובנה לחום כזה," הסביר לה דניאל יום אחד כשהתיישבו לאכול אבטיח במרפסת והיא הביעה בפניו את תמיהתה לחום הכבד שיש בכושם. "איך אתם עומדים בזה?"
"אנחנו יכולים לסבול גוף עד 40 מעלות. במדינות אחרות, אני לא מדבר כאן על כוחור, אבל רוב בני האדם לא מסוגלים לסבול את זה. חום גוף נורמלי מגיע לשלושים ושש וחצי. ארבעים מעלות אצלם זה חום כבד מאוד. אם אצל בן אדם רגיל חום הגוף מגיע לשלושים ושמונה ישר לוקחים אותו לבית החולים".
"איך אתה יודע את זה?"
"סבתא רבא מצד אמא שלי במקור מצרפת. כל המידע הזה עבר מאם לבת" משך בכתפיו.
"כמו שאצלנו אנחנו לא צריכים מעילים כהגנה מפני הקור " אמרה בהבנה.
"נכון, הנהן "אם אני אגיע לכושם ולא אהיה מצוייד בבגדים חמים מספיק.. הוא חייך בשעשוע "אגנוב למישהו כנראה את כל תכולת הארון".
היא פלטה אנחה עמוקה . היא תתגעגע אל דניאל ידעה, ואל כל משפחת לואי הנדיבה.
מבט בשעונה זירז את צעדיה והיא מיהרה לקראת השער.
"היי, גומזו, הרימה את ידה בברכה. השומר הגבוה והחביב חייך אליה "כבר הולכת?" התעניין. היא הנהנה והופתעה מעט כשפרש את ידיו לצדדים.
היא התקרבה אליו וחיבקה אותו. ידיו אחזו בה בחוזקה וניתקו במהירות "אתגעגע אלייך, חייך בעצב "ואני בטוחה שכל משפחת לואי" נדמה היה שרצה להגיד דבר מה נוסף אבל עצר בעצמו.
"מה זה?" שאלה.
הוא נד בראשו "כלום. רק אתפלל שנראה אותך שוב כאן בימי שלום".
היא רק הנהנה כשבליבה ספק גדול לכך שימי השלום יגיעו כל כך מהר. לא כשקייחו עומד להיות שליט כוחור. במחשבה מדכאת זו היא יצאה מהשער. היא נאבקה לא להסתובב ולהביט בפעם האחרונה במדינה שהייתה לה לבית בתקופה האחרונה. אילו רק בכוחור היו יודעים כמה חביבים כאן כולם, הרהרה. אמנם לא פגשה את כל האנשים אבל מהמעט שהכירה הספיקה להבין שאנשי כושם הם אנשים חמים ושמחים.
היא הביטה בדרך המדבר שהשתרעה מולה. נראה שרק האדמה הקרובה לשערי כושם הייתה מלאה בדשא ירוק וניצני פרחים שעתידים להיות צבעוניים ועליזים אבל היא לא תזכה לראות את זה קורה.
היא פלטה נשיפה ארוכה ואיטית והחלה לצעוד בחוסר רצון. אחרי שלושת החודשים הנוחים האלו ההליכה באזור האביו נדמתה כמעט בלתי נסבלת. אבל לא הייתה לקרחון את האפשרות להתמהמה. כוחותיה במקום חם זה אזלו במהירות ואם לא תזדרז, ספק רב אם תגיע לכוחור בחיים.
היא שינסה את מותניה ודחקה הצידה את מחשבותיה על משפחת לואי ובפרט על דניאל והחלה לצעוד במהירות, מתרחקת מכושם.