כוחות כפולים

פרק 37

הדממה שהשתררה הייתה כל כך מתוחה שתריחסטן הרגיש שהוא יכול לחתוך אותה בסכין.
כעבור רגע קט מחא חתור כף והקפיץ את כולם.
"הישיבה הסתיימה. נתראה בפעם הבאה עם חדשות מהשטח. לורן, שחרי, אדון קוטר והעלמה שירחן, הישארו כאן בבקשה וגם את קרחון" הוא הביט בתריחסטן "גם אתה הישאר".
תריחסטן התנדנד במקומו באי נוחות וברגע ששחרי התרחק ממנו הוא החל להסתובב בחדר הגדול.
"אל תצא" שמע את חתור אומר לו אבל הוא התעלם. הוא היה ממש מעצבן כאן, חשב תריחסטן, אהבתי אותו יותר בכיתה.
החדר היה עגול ודי חשוך. תריחסטן שם לב לחלון יחיד וקטן שניצב כמעט היכן שמתחילה התקרה וגם הוא היה מכוסה בוילון שנצמד אל המסגרת באמצעות גומי. מעבר לזה היה שולחן מלבני בקצה החדר, עשוי מעץ כהה ולצידו ניצבה כוננית ספרים קטנה. תריחסטן קרב אליה ומשך ספר קטן ומאובק. הוא השתעל כשניקה את האבק מהספר בכמה חבטות קלות והתיישב על השולחן.
הספר היה קטן ואפור. הוא תהה אם זה צבעו המקורי או שהוא פשוט בלה במהלך השנים. הוא פתח אותו והוזיז את אצבעו במהירות כשחרק זעיר ברח ממקום המחבוא שלו שנחשף כעת.
האותיות היו זעירות ולא מובנות. תריחסטן צמצם את עיניו ונוכח לדעת שהאותיות לא היו מובנות לו כיוון שבנוסף להיותן קטנות הן גם היו זרות. זה נראה כמו כתב סתרים אבל תריחסטן חשב שיכול להיות שזה פשוט בכתב אחר שהוא לא מכיר. בטח חולי תדע, היא גאונה, הרהר.
הוא דפדף בהיסח הדעת בספרון עד שתמונה אחת תפסה אותו.
דמות של נערה בעלת שיער כהה וחלק ולגופה מה שנראה ככותונת לבנה. אבל זה לא הדבר שגרם לתריחסטן לקפוא. מסביב לגופה הרזה היו צמודים קווים וארוכים וקצרים בצבע שחור כשהם נראים כאילו הם יוצאים מגופה. כמו קרני שמש, חשב וישר הבזיקה במוחו התמונה של אוקיינוס ביום שקייחו תפס אותה. אמנם לאוקיינוס היה שיער גלי אבל זה היה אותו הדבר.
אני חייב לברר מה כתוב כאן, חשב בסערה. הוא תר בעיניו אחרי משהו שיוכל לסמן בעזרתו את העמוד וכשלא מצא כזה פשוט שינן את מספר העמוד. 53. הוא סגר את הספר בעדינות והחליק אותו אל תוך הכיס הפנימי של הג'קט הקל שלו. הייתה לו תחושה שחתור לא יעודד אותו לגלות מה כתוב שם.
אני חייב לראות את חולי, חשב אבל כיוון שלא רצה להיראות חשוד בעיני חתור הוא פשוט הכריח את עצמו להמשיך להתיישב ולבהות בהבעה אדישה באוויר.
"תריחסטן גש הלום בבקשה".
תריחסטן כמעט שצחק. גש הלום? מה עובר עליו? ממתי הוא מדבר כך? אבל הוא בכל זאת ניגש אל המורה בלי שאלות. שחרי עמד לצידו של תריחסטן וחיכה גם הוא למוצא פיו של המורה שלהם או מי שהיה מנהיג מנ"ק.
"אני מצפה ממך לא להגיד מילה אפילו לא לבת זוגתך" פתח חתור בקול חמור ונעץ מבט חד בתריחסטן. לפני שתריחסטן הספיק להגיב שחרי הרים את ידו ועשה תנועה מבטלת "אין לך מה לדאוג, אדוני, הם לא בני זוג יותר. הוא נפרד ממנה לפני כמה ימים".
חתור לא הצליח להסתיר את הפתעתו אבל הוא התעשת במהירות כזאת שתריחסטן חשב שאולי טעה לפרש את תגובתו.
"אם כך, אנחנו בסדר. עוד דבר, אני לא מרוצה שחרי שלא שמת לב שמישהו עוקב אחריך" שחרי התכווץ במקומו ותריחסטן חש אשמה "מה היה קורה אם זה היה אחד משומרי המלך?"
"אני מתנצל, אדוני" מיהר שחרי לומר בקול רציני "זה לא יקרה שוב. אני מבטיח".
חתור נעץ בו מבט חד וממושך ואז הרפה ממנו ופנה אל תריחסטן. "עכשיו שאתה מעורב בקבוצה שלנו, תאלץ להגיע לכל מפגש כדי להוכיח את נאמנותך"
תריחסטן זע במקומו בחוסר נוחות "יש אפשרות לפרוש- מילותיו נתקעו בגרונו כשמבטו החד של חתור ננעץ בעיניו והבהיר לו את התשובה ללא צורך במילים. הוא בלע בכוח את רוקו והנהן "בסדר".
"אנחנו נדע אם תגלה" אמר באזהרה ואז הרים את ידו והניע אותה קלות "משוחררים. שחרי, תדאג לעדכן אותו בתאריך המפגש הבא. אנחנו לא אוהבים שמאחרים" ובמילים אלו סב על עקביו ויצא מהחדר.
"אני חושב שחתור לא סומך עליך כל כך" אמר שחרי לאחר שתיקה ארוכה.
"מה אתה אומר" רטן תריחסטן.