חולי הביטה בעיניים פעורות בארמון. אמנם כבר הייתה פה,יום לאחר שקייחו בא לבקש את ידה. היא העבירה שלוש שעות מייגעות בהסבר מה מותר ומה אסור(בעיקר) לעשות בארמון,בתור מעמדה כקיסרית.
היא זכרה את הפחד שעטף את ליבה כשהייתה כאן בפעם הראשונה. את קייחו לא ראתה מאז אותו יום גורלי ושמחה על כך.היא לא רצתה לראות אותו בכלל. יהיו לה חיים שלמים לראות אותו, חשבה באימה.
כרגע הביטה ברהיטים המצועצעים כשהיא שונאת כל אחד ואחד מהם. המחשבה שקייחו נגע ברהיטים העבירו בה גועל והיא נשבעה לעצמה לא לגעת בהם כל עוד היא יכולה.
כעת פסעה על רצפת השיש המבריקה ושמה לב שמאוד שקט בארמון. היא לא אהבה את זה. חולי האמינה ששקט פירושו צרות. בחיים בריאים צריך להיות מוקפים באנשים. לדבר איתם ולצחוק איתם. לשתף אותם ברעיונות ובסתם מחשבות מטופשות.
היא נתקפה געגוע לאוקיינוס. מעניין מה איתה עכשיו. האם היא מפוחדת? איזו שאלה מטופשת. ודאי שהיא מפחדת. היא לבדה, בדרך לכלא והכל באשמתי.
היא רצתה לבכות עכשיו אבל התאפקה. אילולא הייתי אומרת לאוקיינוס שאני רוצה לברוח, שתינו היינו חופשיות עכשיו. טוב, לפחות, היא הייתה חופשייה עכשיו. גם כך החיים שלה-
ואז זה הכה בה.
איזו טיפשה אני! היא הכתה במצחה וגרמה למלווה שלה להעיף בה מבט תוהה. היא שיגרה חיוך קצר וניסתה להסתיר את ההלם שמילא אותה כשהבינה שמצאה פתרון איך להוציא את אוקיינוס מהחדר ואיך לשחרר את שתיהן.
היא התאפקה מאוד לא לחייך אבל לא הצליחה.ולכן כיסתה את פיה בידה והסוותה את זה בשיעול קל.
"אם לא היית יוצאת מכוחור לא היית חולה" החייל טעה לפרש את שיעולה.
"הו, זה שום דבר" נופפה בידה בביטול.
"בכל אופן, כשתגיעי לחדרך תגיע משרתת כמה דקות אחר כך ותיקח אותך לרופא המלכותי" ציין אבל לחולי לא היה אכפת. שיעשו מה שהם רוצים העיקר שבסופו של דבר לא תהיה כאן. נשואה לאיש הדוחה הזה.
היא הייתה מתוסכלת מאוד מכך שלא הצליחה לראות את עתידה או את עתידה של אוקיינוס ועוד יותר מתוסכלת שלא הבינה מדוע.
כעת היא עלתה בעקבות החייל במדרגות משיש שחור ומבריק וקול צעדיהם הדהד בארמון השומם.
חולי מצאה את עצמה עומדת במסדרון רחב ומואר. כפי שסיפרה לאוקיינוס, לאורך הקירות נתלו תמונות של קייחו ואביו. היא הסתכלה על עיניו הקרות של קייחו במבט מתריס וחשבה בליבה 'אני לא פוחדת ממך' ונעצרה כשהחייל עצר למול דלת עץ כהה.
"כאן יהיה חדרך עד החתונה" הוא פתח את הדלת הכבדה ולמול חולי נתגלה החדר היפה ביותר שראתה. הוא היה ענקי, ובמרכזו ניצבה מיטת אפיריון בגווני לילך ומעליה כילה לבנה שהייתה שם כדי להגן עליה מפני חרקים. קפוא כאן, איזה חרקים כבר נמצאים פה? תהתה ופסעה לתוך החדר. מצד ימין של המיטה, עמדה שידה קטנה ובתוכה ספרים רבים. זה שימח את חולי. לפחות תוכל לטבוע בחיים מדומיינים ולשכוח מהמקום הנורא בו נמצאה. מצד שמאל,בצמוד לקיר גדול צבוע בורוד בהיר כמעט לבן, ניצב ארון עצום בגודלו ולצידו דלת שכשחולי פתחה אותה, גילתה שזהו חדר המקלחת והשירותים שלה. גם פה הכל היה יפה מדי, הכל היה עשוי משיש ומזהב. אפילו צידי האסלה צופו זהב.
"זה יהיה חדרך לשבועיים הבאים. לאחר מכן, תעברי לחדר של הקיסר" היא קפצה כששמעה את קול החייל. היא לגמרי שכחה את נוכחותו. ליבה שקע בקרבה כשמשמעות דבריו חלחלה לתוכה. שבועיים? זה כלום זמן בשביל לתכנן בריחה. קודם היא תצטרך לקנות את אמון המשרתים והחיילים כדי שיאמינו לה שהיא מאושרת בארמון. הם היו חשדניים מטבעם ורק זה יכול לקחת שבוע לפחות. היא עדיין לא החליטה אם היא רוצה לברוח עוד לפני החתונה, או לשכנע את המלך לא להרוג את אוקיינוס ולהפוך אותה למשרתת האישית שלה. כך תוכלנה לתכנן את פרטי הבריחה מבלי שמישהו יחשוד בהן. אצטרך למצוא מקום שקט בו נוכל לתכנן את הכל, חשבה כעת ופנתה לחייל. "תסלח לי, האם אוכל לסייר בארמון?או שאתה חייב ללוות אותי ממקום למקום?"
"אני חייב ללוות אותך" השיב "נוכל לעשות סיור עכשיו לפני ארוחת הערב" הוסיף וחיכה למוצא פיה.
היא התאכזבה מכך שלא תוכל ללכת לבדה אבל זה היה עדיף מכלום "בסדר, נלך" והיא עקפה אותו, לא טורחת לחכות לו. החייל בלע חיוך ומיהר אחריה.
YOU ARE READING
כוחות כפולים
Science Fiction"אני יודעת שאת מיוחדת.החורף לא סתם נטש אותך. הוא פשוט לא היה מסוגל לחיות בתוכך. משהו בך חזק מדי עבורו". אוקיינוס היא תלמידה בת שבע עשרה במדינת כוחור. גופה ריק, אין בה כוחות ולכן היא מנודה חברתית חוץ מחברה אחת נאמנה בשם חולי שרואה אותה כשווה אליה. א...
