כוחות כפולים

פרק 24

"היי, חולי" היה לתריחסטן מאוד מוזר לראות את חולי בארמון ששימש אותו כבית שני מאז שזכר את עצמו. חולי לא נראתה מאושרת ויותר מזה, היא נראתה חולה מאוד.
הוא הגיע לכאן בציווי המלך כדי ללמד אותו את תפקידו העתידי-יורש המלכות.
היום היה זה יומו הראשון והדבר שעמד בראש מעייניו ברגע שקייחו הזמין אותו, היה לבקר את חולי. הוא נמצא כעת בחדרה. היא התיישבה על יד החלון הגדול והביטה בעיניים קודרות בשמיים האפורים. השומר בכניסה לחדרה, לחש לו שמהרגע שהיא הגיעה, זה כל מה שהיא עושה. היא בקושי אוכלת והיא לא יצאה מחדרה אפילו פעם אחת.
"הוריה באו לבקר אותה לפני שבוע ובתוך עשר דקות הם היו בחוץ, מלמל לו השומר "זה היה מוזר מאוד."
עברו כמעט שבועיים מאז נכנסה חולי לארמון. בזמן הזה הספיקו כל התלמידים לעשות את המבחנים מחדש ותריחסטן התקבל לאקדמיה יחד עם עוד חברים. הריכולים לגבי חולי ואוקיינוס לא דעכו והשערות לגביהן נהיו יותר ויותר פרועות.
חולי לא הגיבה לדבריו והוא קרב אליה. "חולי, מלמל ועמד לצידה.
היא פלטה המהום ולא הסירה את מבטה מהחלון.
"את יכולה להסתכל עליי?" תסכול קל נשמע מקולו. הוא רצה להוציא אותה מהדכדוך בו שקעה אבל היא לא הקלה עליו במיוחד.
"למה?" קולה היה צרוד מחוסר שימוש והריקנות בקולה הבהילה אותו.
"תסתכלי עלייך. כולך עור ועצמות והשומר בכניסה אמר שאת לא יצאת ולו פעם אחת..זה לא בריא" הוא רצה להושיט את ידו ולגעת בה אבל חשש שמא תעיף את ידו.
"מצוין, קולה היה חלש כל כך שהוא תהה לרגע אם היא מדברת לעצמה "קייחו לא ירצה אישה חולה בתור כלה, נכון?"
"אסור לך להיות חולה! הזדעק "מה קורה לך?" הוא תפס בפניה בפתאומיות וסובב אותן אליו.
עיניו נפערו;עורה היה חיוור ושפתיה יבשות. מבע עיניה היה ריק עד כאב. זאת לא הייתה החולי שהוא הכיר.
"ממש רע לך כאן, הא?" לחש בקול שבור.
דמעות מילאו את עיניה במהירות ואז נעלמו כלעומת שבאו. היא הנהנה "זה הגורל שלי" מלמלה במרירות.
הוא לא ידע מה להגיד. והוא מצא את עצמו מתוסכל מכך מאוד.
"מה דעתך שנצא לטיול קטן?" הציע בעדינות.
היא לא הגיבה והוא כבר התחיל להזדקף במקומו ואז קפא כשאמרה:"בסדר, רק אם תבטיח לי משהו".
הוא הנהן "כל מה שאוכל לעזור"
"נצא קודם," אמרה וקמה ממקומה. עכשיו יכול היה לראות את הרזון של גופה. עיניו התכווצו בדאגה "מה דעתך על פיקניק קטן?"
"אני לא רעבה" אמרה את התשובה הצפויה.
"אני יודע. אבל את צריכה לאכול, לפחות כשאני כאן".
היא רק משכה בכתפיה. הוא רצה להגיד לה לשבת עד שיארגן משהו אבל חשש שמא תוותר אחר כך ולא תרצה לצאת. הוא היה סקרן לדעת איזו עזרה חולי רוצה ממנו.
"בואי, הוא תפס בזרועה בעדינות ושניהם יצאו מהחדר.
"אנחנו הולכים לגן הראשי. תדאג להביא לשם כמה דברי מאכל" מלמל לשומר כשיצאו. השומר היה כל כך המום כשראה את חולי שהוא רק הנהן.
"קדימה, אמר תריחסטן בנחישות ומיהר לקחת את חולי לגן.
הארמון היה גדול מאוד ולדעתו של תריחסטן, היה מצועצע מדי. יותר מדי נברשות מפוארות ניתלו על התקרות, הקירות היו עמוסים בתמונות של קייחו ושל השליטים לפניו, האולמות והחדרים היו גדולים מדי ובמילים אחרות הכל נועד כדי להראות את עושרו וכוחו של קייחו. תריחסטן ידע בסתר ליבו שכשהוא ימלוך על כוחור, הוא ישנה לחלוטין את הארמון. הארמון יהיה פשוט הן בגודל שלו ,הן בעיצובו הפנימי והחיצוני.
הוא נזכר שכשהיה פה לראשונה בחייו, בגיל שלוש, קייחו שאל אותו מה דעתו על הארמון.
הוא זכר את פניי אימו שנדה בראשה במרץ. תריחסטן שהיה חכם מאוד לגילו הבין ואמר שהארמון יפה מאוד. הוא זכר את הסלידה שנתמלאה בו כשראה את הארמון המפלצתי לראשונה.
"הוא ממש מכוער, אמר לאימו כשחזרו הביתה "למה לא יכולתי להגיד לו את זה?"
"קייחו.. אוהב לשמוע את מה שהוא רוצה לשמוע." אמרה אימו ברכות שעה שחתכה ירקות טריים לארוחת הערב "למען ביטחונך ולמען ביטחון כולנו, נדאג תמיד להראות לו שהוא צודק."
"אבל הוא איש טוב מאוד" אמר תריחסטן הקטן בקול מלא חשיבות.
אמו לא ענתה לו.