מתוק יותר מהמציאות

פרק 25 - פֶּרַח שֶׁל שַׁבָּת

בס״ד

יותר מידי פרחים נקטפו בעולם הזה. פרחים שמלאים ביופי ובטוב. הם נקטפו והעולם שתק. והוא ממשיך לשתוק. והשבת גורמת להיזכר בכך יותר. פתאום הפרח ההוא חסר מתמיד. הגשם יורד ומצמיח פרחים חדשים, אבל מה עושים עם הגעגוע לפרחים הישנים? 

*

פקחתי את עיניי לקול הציפורים המציצות, שהראו לי שעוד יום חדש הגיע. הגשם טיפטף על החלון בעדינות. התכרבלתי בשמיכת הפוך שלי עמוק עמוק, ופניו של מלאכי עמדו במוחי. פתחתי את הבוקר עם מחשבות עליו. זה לא היה בשליטתי. זה היה הדבר הראשון שהייתי חושבת עליו כשהייתי פוקחת את העיניים. התמוגגתי כשנזכרתי בשפתיים שלו שריפרפו על שלי. ואז בלחישות הנעימות שלו ובקול הצרוד שלו. מצאתי את עצמי מחייכת. ככה סתם, בתחילת בוקר שבת.
הושטתי את ידי אל הטלפון שהיה בשידה שמעלי. רציתי להביט בפניו של מלאכי. הייתי יכולה שעות רק להביט בו ולא לעשות כלום. רק להביט. להביט ולחייך.
הדלקתי את המסך. 8 שיחות שלא נענו הוצגו על המסך ו- 47 הודעות וואטסאפ, שכולן היו מעדן. לא התאמצתי להיכנס להודעות. מיד התקשרתי אליו. השעה הייתה 9 בבוקר. אבי לבטח בבית כנסת עמית - אחי בן ה - 9, ואחותי רוני לבטח מתרוצצת לה ברחבת חצר בית הכנסת עם חברות. אימי כנראה יושבת לה בסלון, קוראת עיתון עם קפה ועוגיה בצד וניתאי בן ה - 3 מסתובב סביבה. ככה זה היה כמעט כל בוקר שבת, לכן לא הייתה לי בכלל בעיה לדבר בטלפון. הורי לא ידעו שאני כבר לא שומרת שבת. הנחתי שהם חושדים בכך, אך לעולם הם לא ראו אותי עם טלפון בשבת, ולא רציתי שזה יקרה. עדיין השתדלתי לכבד אותם.
לאחר כמה צילצולים ארוכים עדן ענה.  ״אה, יא מניאקית,״ הוא סינן בקול צרוד ושקט מהשינה. ״מה את מעירה אותי, כוס אמא שלך.״

״מה רצית?״ שאלתי בשקט. מתעלמת מכל מה שאמר.

״מתי?״ הוא שאל כלא מבין.

גלגלתי את עיניי. ״אתמול, יא דפוק. מאתיים שיחות ממך ומיליון הודעות. מה קרה, יא מהבול?״

״אה,״ הוא סינן בסתמיות. יכולתי לראות אותו עמוק בתוך הפוך, לא מבין מה אני נופלת עליו בשעה כזו ורק מתפלל שהשיחה הזאת תסתיים והוא יוכל לחזור להניח את ראשו על הכר ולישון.

״מה אה, עדן. מה רצית?״

״וואי, ימית. באמא שלך, תקשרי עוד חמש שעות. בדיוק חלמתי שאני טס לתאילנד ומאכיל קופים,״ עדן מלמל, חצי הפוך.

גלגלתי את עיניי ביאוש. ״אני באה אלייך,״ אמרתי ומיד ניתקתי, לא נותנת לו להשיב. זרקתי את הטלפון על המיטה וקמתי ממנה. פתחתי את ארון הבגדים שלי והוצאתי משם חצאית מיני בצבע לבן ג׳ינס. אחרי זה הוצאתי סריג גולף עבה בצבע בז׳ ולבשתי את הבגדים במהירות. נעלתי את הבלנסטון הקבוע שלי והלכתי לשירותים. לאחר שסיימתי להתארגן חזרתי לחדרי ולקחתי את הטלפון, שמה אותו בכיס החצאית. פסעתי לדלת הראשית ופתחתי אותה. משב רוח קריר הכה בפניי. ״אני הולכת לעדן,״ אמרתי בקול ומיד יצאתי מהבית. לא נותנת לאימי אפשרות להגיב.
הלכתי ברוגע לביתו של עדן. נושמת את האויר הנעים ואת ריח הגשם הטרי. זאת הייתה הליכה קצרה עד לבית של עדן. המושב לא היה גדול וכל הבתים היו קרובים אחד לשני. בדרך ראיתי משפחות שמטיילות להם ומידי פעם גם איזה בחור או שניים שהלכו לכיוון בית - הכנסת ובירכו אותי בשבת שלום ובחיוך קטן.
פעם אהבתי את האווירה הזאת. ללכת בבוקר שבת ברחוב ופשוט לנשום עמוק ולא לעשות כלום. רק ללכת ולהתמוגג מהיום הזה. פעם אהבתי את הרוגע הזה שיש אצל כולם בשבת, גם אצל האנשים הכי סוערים. אהבתי את זה שאף אחד לא בלחץ. אף אחד לא עם הטלפון. כולם מביטים אחד לשני בעיניים. זה היה יום שפתאום כל אחד היה יכול להיות הוא עצמו. אין את כל המסכות האלה בצורת אפליקציה. אין כל דקה להוציא את הטלפון ולתעד כל דבר. יש רק חיים. חיים אמיתיים. ללא פילטרים וללא שנאת חינם. הכל היה כל - כך נכון ונעים. ופעם אהבתי את זה. זה היה היום שהכי חיכיתי לו כל השבוע. אבל הציפיה הזאת כבר נעלמה ברגע שברחתי מאלוקים.
הגעתי לביתו של עדן ודפקתי בדלת. לאחר רגע היא נפתחה ואימו של עדן - אפרת, נעמדה מולי בחיוך.